הנאשמים בתיק "חתונת השנאה" התבשרו השבוע כי הצילומים המקוריים של החתונה, המשמשים בסיס ראייתי להעמדתם לדין, אבדו. אין זו הפעם הראשונה שראיות הולכות לאיבוד במדינת ישראל, אחד המקרים המפורסמים ביותר הוא אובדן הטלפון הנייד של תאיר ראדה. במשך זמן רב ביקשה אמה של תאיר לקבל את הטלפון אשר שמורות עליו תמונותיה האחרונות של בתה, אולם נמסר לה כי אבד. רק אחרי חיפוש מדוקדק הוא נמצא בסופו של דבר במחסני המשטרה.
ראיות הן אבן הראשה של עולם המשפט. המשפט בישראל מבוסס על חוזקן של הראיות אשר נמצאות בידי התביעה, וראיה אחת יכולה לגזור על אדם את דינו לשבט או לחסד. לכן קיימת חשיבות רבה לשימור הראיות. אז איך קורה מצב שבמערכת החוק, אשר אמורה לדקדק בכל ראיה וראיה, ראיות קריטיות פשוט הולכות לאיבוד? התשובה לכך טמונה כנראה בחטא הקדום: הגאווה.
מערכת החוק במדינת ישראל מורכבת מרשויות שונות עם ממשקים משותפים: הפרקליטות, המשטרה, מח"ש, סנגוריה ועוד ולעתים קרובות הראיות עוברות מרשות אחרת לאחרת. להבנתנו, עיקר אובדן הראיות מתרחש במעברים השונים בין הרשויות, ולכן, לפני כמה שנים פנינו בפורום המשפטי למשרד המשפטים בדרישה להקים מערכת ממוחשבת משותפת לכלל מערכות החוק אשר יתויגו בה כל הראיות וכך יהיה ניתן לעקוב אחרי כל ראיה וראיה, איפה היא נמצאת, מי לקח אותה ובמידת הצורך, במידה שהיא נעלמת, אף מי ייתן על כך את הדין.
הואיל ועיקר הראיות נשמרות במשטרה (אשר אחראית לכ-90 אחוזים מכלל התיקים בישראל) הפנה משרד המשפטים את בקשתנו למשטרת ישראל. כמה תופתעו לשמוע כי תשובת המשטרה בנושא הייתה כי אצלם קיימת מערכת פנימית ואין הם מוכנים לשתף אותה עם אף גורם חיצוני?
המשטרה לא לבד במקרה הזה. נדמה כי קיים חוסר רצון בולט מצד רשויות החוק לתקן את עניין שימור הראיות. דוגמה מובהקת לכך היא העובדה הפשוטה כי במדינת ישראל אין חוק מוסכם אשר מסדיר את עניין שימור הראיות. בעיה זו ידועה במשך שנים רבות ואף עלתה בפסק דין בעניינו של סולימאן אל עביד, אשר הואשם ברצח חנית קיקוס בהערת אגב של הנשיאה לשעבר מרים נאור, ועל ידי שופט העליון יצחק עמית בפסק דין בעניין הטלפון של תאיר ראדה. על כן, לפני כמה שנים הוקם צוות במשרד המשפטים אשר מורכב מכלל רשויות החוק ומטרתו להכין חוק אשר יסדיר סופית את עניין הראיות.
מעצם העניין ברור שלכל אחת מהרשויות השונות קיימים אינטרסים שונים באשר לעניין שימור הראיות. בעוד הסנגוריה שמטרתה להגן על נאשמים מבקשת לשמר את כלל הראיות, הרי שבמשטרה ובפרקליטות אשר נושאות בעיקר עבודת השימור מבקשים לשמור כמה שפחות ראיות מטעמים תקציביים.
את גישת הפרקליטות בנושא ניתן ללמוד מההנחייה של פרקליט המדינה שי ניצן, שהוציא בשנת 2015 לכלל הפרקליטים הנחיה בדבר אי חובתה של הפרקליטות לשימור ראיות ובשל כך הוגשו אין ספור בקשות להשמדת ראיות. עקב המחלוקות הרבות שקיימות בשטח לא הגיעו לכלל הסכמה בצוות המנסח את תזכיר החוק ובינתיים החוק תקוע והראיות יושבות בעשרות מחסנים שונים ללא מעקב מסודר, נעלמות מדי פעם, ואין אף חוק או הלכה משפטית מוסכמת שמגדירים מי אחראי על הראיות ומה קורה במידה והן נעלמות.
אי אפשר לברוח מההבנה כי כל מה שצריך כדי לפתור את הבעיה זה רק ענווה ורצון לשיתוף פעולה אמיתי בין הרשויות לטובת עשיית צדק ושמירה אמיתית על הזכויות של כולנו.
