מה שיפה בפסק הדין בעניינה של לארה אל־קאסם הוא השקיפות. השופט ניל הנדל מצטט את חוק הכניסה לישראל, הקובע כי "לא יינתנו אשרה ורישיון ישיבה מכל סוג שהוא לאדם שאינו אזרח ישראלי או בעל רישיון לישיבת קבע במדינת ישראל, אם הוא, הארגון או הגוף שהוא פועל בעבורם, פרסם קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל".
הנדל לא מתווכח על לשון החוק: "תכליתו הקונקרטית היא קידום המאבק הצודק שמנהלת מדינת ישראל בתנועת החרם – בהסתמך על דוקטרינת הדמוקרטיה המתגוננת, וזכות המדינה להתגונן ולהגן על אזרחיה מפני הפליה לרעה". כאן מתחיל צינון האמבטיה, בלשונם של חז"ל. השופט קובע שהחוק נועד למנוע פעילות חרם ולא להעניש פעילים, ולכן הוא חל רק "ביחס לפעילים המקדמים באופן עקבי, שיטתי ומתמשך הטלת חרם נגד מדינת ישראל".
אל־קאסם עמדה בראש סניף SJP ("סטודנטים למען צדק בפלסטין") באוניברסיטת פלורידה. העיתונאית קרוליין גליק שחקרה את הארגון קבעה כי "SJP הוא הארגון האלים והמסוכן ביותר כיום לחיים יהודיים חופשיים בקמפוסים במערב, בדגש על ארה"ב. הוא מוביל את הקריאות להטלת חרמות על ישראל, ישראלים, ועל סטודנטים ומרצים פרו־ישראלים. SJP מפיק את ההפגנות האלימות ומפיץ את החומרים המסיתים נגד ישראלים ונגד יהודים בקמפוסים".
מייסד הארגון היה פרופ' חאתם בזיאן מאוניברסיטת קליפורניה. האיש היה חבר הנהלה של שלושה ארגוני חזית של חמאס – קרן ארץ הקודש, האגודה האסלאמית למען פלסטין ו־Kind Hearts. בית משפט פדרלי בארה"ב קבע ששלושת הארגונים גייסו והעבירו מיליוני דולרים לחמאס, לאל־קאעידה ולג'יהאד האסלאמי. לדברי גליק, "SJP הוא השלוחה הפוליטית של חמאס בארה"ב". השופט הנדל עצמו אף קובע כי "אין ספק שתא SJP אכן תמך בחרם על ישראל – ואת עמדתו זו יש להוקיע בכל פה", אך הוסיף הסתייגות שלפיה "הוא לבטח אינו נמנה על ארגוני החרם הבולטים".
מדוע נדחתה עמדת המדינה? לאל־קאסם הייתה טענה חזקה: היא סיימה את תפקידה בארגון באפריל 2017, ומחקה מהפייסבוק שלה את הנאצות נגד ישראל. ה'ההוכחה' הגדולה ביותר לקונברסיה הרוחנית שעברה הייתה החלטתה להירשם לתוכנית "זכויות אדם וצדק מעברי" באוניברסיטה העברית.
מה זה אומר "צדק מעברי"? הנה קצת רקע: "תחום הצדק המעברי (Transitional Justice) מתייחס למכלול המנגנונים המשפטיים והחברתיים שבאמצעותם מדינות מתמודדות עם עוולות שבוצעו במסגרת סכסוך אלים או משטר־דיכוי. כלומר, התחום מתייחס ל'צדק' בתקופה של 'מעבר' פוליטי אל שלום ודמוקרטיה, ועוסק בשאלות כיצד חברה בוחרת להתמודד עם עברה וכיצד ההתמודדות תעצב את עתידה. מנגנוני צדק מעברי כוללים העמדה לדין של פושעי מלחמה, ועדות אמת ופיוס, מנגנוני פיצוי ושיקום, רפורמות מוסדיות וחוקתיות, מיזמי זיכרון והנצחה ועוד. במדינות שעברו מדיקטטורה לדמוקרטיה או ממצבי קונפליקט לפיוס, הצדק המעברי סיפק אפשרויות הוגנות לטיפול במקרים של הפרת זכויות אדם, פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ומקרי אלימות קשים".
בתרגום חופשי: ישראל היא מדינת אפרטהייד כובשת ובזויה שביצעה נכבה אכזרית כלפי תושבי הארץ הפלסטינים התמימים, שבסך הכול ביקשו לגדל ירקות אורגניים ולקדם ערכים של אהבה חופשית, מדיטציה טרנסצנדנטלית ושלום לכול. היהודים הלבנים הקולוניאליסטים נישלו אותם מאדמותיהם, וכעת הגיעה השעה לתקן את העוול ההיסטורי, להעמיד את פושעי המלחמה לדין, להחזיר לפליטים את אדמותיהם ולהקים מנגנוני פיצוי. כל זה מתרחש בין כותלי אוניברסיטה שמקבלת מימון ממשרד החינוך הישראלי.
ליקוי מאורות
השופט ניל הנדל הוא אחד המאורות בבית המשפט העליון, משפטן מוכשר ואדם יקר. אבל התמימות שהפגין בפסקה הבאה בלתי־נתפסת: "ערב פתיחת שנת הלימודים האקדמית נחתה המבקשת בישראל, ולמרות המכשולים שניצבו בדרכה היא עומדת על זכותה לחבוש את ספסלי האוניברסיטה. התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם התזה שלפיה היא פעילת חרם". ולמה לא? כי החרם מוגדר כ"הימנעות מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל", וזו, על פניו, "התנהלות הפוכה מזו של המבקשת, הפועלת להידוק הקשר שלה עם האקדמיה הישראלית".
מהי הנחת המוצא של השופט? שמהעובדה שמדובר בתוכנית לימודים באוניברסיטה העברית, נגזר שהמשתתפים בה חולקים עמנו את הנחות היסוד: ישראל היא מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי מכוח זכותו להגדרה עצמית, ושפעילות אלימה כמו חרם היא מחוץ לתחום. אלא שלא רק תוכן הלימודים מטיל ספק בהנחה הזאת, גם רשימת המרצים הכוללת חובבי ציון מובהקים: דוד קרצ'מר מארגון 'בצלם' ששלח לנו את חגי אלעד לאו"ם; יפעת גוטמן שבנתה את הקריירה האקדמית שלה על עלילות הנכבה; חסן ג'בארין מארגון עדאלה, ומיכאיל קרייני מהאגודה לזכויות האזרח. למרות כל פעמוני האזהרה, הלב החם של הנדל הוביל אותו למסקנה הבאה: "מניעת כניסתה של המבקשת איננה מקדמת את תכלית החוק, ואף נטען על ידי האוניברסיטה העברית כי היא פוגעת באקדמיה הישראלית. הפעולה הקונקרטית העומדת לפנינו חורגת ממתחם הסבירות, ולא ניתן לקבלה".
מהפכת האקטיביזם השיפוטי הרגילה אותנו לשופטים שמסוגלים ללוש גם אבן יהלום כמו פלסטלינה רכה. הכלי האלכימי של 'פרשנות תכליתית' מקנה להם אלסטיות אינסופית, ולא משנה כמה ברורה ובהירה תהיה לשון החוק. לאקטיביזם התרגלנו, אבל מה עם בוחן מציאות פשוט?
ארגוני החרם מתוחכמים. פעיליהם למדו להסוות היטב את האנטישמיות. הם לא שונאים יהודים כמובן, אלא רק את "מדינת ישראל ומי שמשתף איתה פעולה". לא מחרימים ישראלים באשר הם, אלא רק "מחפשים ביטוי לביקורת שלהם על מדיניות הממשלה". לא משתיקים דוברים פרו־ישראלים בקמפוסים אלא רק "מונעים מהם להפיץ עמדות גזעניות ודכאניות". אצטלת חופש הביטוי מכשירה את כל התועבות.
אם לארה אל־קאסם הייתה באה ללמוד היסטוריה יהודית או מחשבת ישראל, אפשר היה לנסות להבין את הטיעון של הנדל. זה ממש לא המצב.
