בסוף השבוע שעבר, כאשר עזרא רבינס, תושב המושב צופר, הגיע לשטחי הפלפלים שלו במובלעת הירדנית, הוא הבחין באוהל אירועים גדול שהוקם בימים האחרונים בצד הירדני. כמי שהיה בעבר ראש מועצת ערבה תיכונה וקיים פגישות עם בכירים ירדנים, חשב רבינס לתומו שהאוהל החדש הוקם לצורך פגישת פסגה בין ירדן לישראל במטרה לחתום על הארכת הסכם חכירת המובלעת על ידי ישראל ל־25 שנה נוספות. רבינס לא העלה על דעתו שימים ספורים לאחר מכן תגיע ההודעה של מלך ירדן על כוונתו שלא לחדש ב־2019 את חכירת המובלעות של צופר ונהריים, כפי שנקבע בהסכם השלום.
רבינס מכיר היטב את 1,200 הדונם של המובלעת החקלאית של צופר. בשנת 1983, כשעוד נכללו בשטח ישראל, הוא שביצע בהם סקר קרקע. הגבול עם ירדן עבר אז כ־500 מטרים מזרחית משם, צמוד לכביש הערבה הירדני, וכעבור שנה מהסקר החלו חקלאי צופר לעבד את הקרקע ולהעשיר אותה. בהסכם השלום עם ירדן הגבול הוסט מערבה, והשטחים של צופר הפכו למובלעת. "העסק עבד בצורה יוצאת מן הכלל 24 שנים", אומר רבינס. "התפיסה הכללית של ההסכם הייתה שהחקלאי הקטן בערבה לא אמור להיפגע מקו הגבול החדש". רבינס מחזיק היום, יחד עם חתנו, 30 דונם של פלפלים במובלעת, המהווים כשלושים אחוזים מהשטחים החקלאיים שבבעלותו. למרות הפן האישי, השבוע הוא העדיף לדבר על המשמעות הלאומית של ההכרזה: "זה הגבול הכי ארוך שיש לישראל, ולשתי המדינות יש אינטרס להמשיך ולחזק את שיתוף הפעולה ביניהן".
מי שמודאג יותר מעתידם של חקלאי צופר הוא מזכיר המושב, איתן ליפשיץ. 35 מתוך 100 המשפחות של צופר מחזיקות שטחים במובלעת הירדנית. אם היא תועבר לירדן, זו תהיה מכה אנושה למושב שבלב הערבה. "היכולת של חקלאי לעבור תוך שנה משטחי המובלעת לשטחים חלופיים, היא בלתי־אפשרית", קובע ליפשיץ בפסקנות. "אין לנו כרגע שטחים אחרים שמוכשרים לחקלאות, והכשרת קרקעות חדשות דורשת זמן רב. צריך ליישר את הקרקע, להגן על השטח עם סוללות ניקוז, לסדר שבילי גישה לחלקות, להניח צנרת מים ולהקים בתי רשת שיגנו על היבול ממזיקים. המבנים שבמובלעת בני למעלה מעשר שנים, ולא ניתן להעתיק אותם. גם לאחר כל ההכנות, הקרקע החלופית תהיה קרקע בתולה שלא מביאה תוצאות של אדמה שעובדים בה למעלה משלושים שנה".
אם לא די בכך, מתברר שהקרקע במובלעת איכותית יותר מהקרקעות שבצד הישראלי. בעוד שבמובלעת מדובר בקרקע עם אדמת סחף טבעית, הקרקעות של צופר שבשטח הישראלי הן אדמות קשות מסוג "חמרה", שצופו בחול כדי שניתן יהיה לגדל עליהן גידולים. השטח שבמובלעת גם גבוה יותר מהשטחים הישראליים, נתון שמשפיע לטובה על הקרינה והטמפרטורה.
ההכרזה של המלך הדהימה את חקלאי צופר, אומר ליפשיץ. לדבריו, "ההתנהלות מול הירדנים הייתה טובה ורגועה כל השנים, ולא היה תמרור שהזהיר שהמציאות עלולה להשתנות". ליפשיץ מאמין שהתגובה הישראלית צריכה להיות משא ומתן דיפלומטי להשארת המובלעת בידי החקלאים, אך במקביל הוא משוכנע שצריך להיערך גם לאלטרנטיבות. "אם הגזירה תישאר, אנחנו מוכרחים לעבוד על קרקעות חלופיות לא ממחר, אלא מאתמול".
מה רוצים המרצים
מבט מהיר ברשימת 11 המכללות האקדמיות הציבוריות שבהן מתקיימת שביתה כבר כמעט שבועיים, מגלה שחלק ניכר מהן ממוקמות בפריפריה. במכללת אחווה שבדרום שובת הסגל הזוטר. במכללות כינרת, רופין, אשקלון וספיר שובתים גם הסגל הזוטר וגם הסגל הבכיר.
רוב המכללות הציבוריות הוקמו במהלך שנות התשעים, בעיקר כדי להנגיש את העולם האקדמי לפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. המכללות שהוקמו בגליל, בעמק יזרעאל, באשקלון ובשדרות אפשרו לאוכלוסיות מגוונות לשבור מחסומים, להשתלב לראשונה בעולם האקדמי ולרכוש תואר.
כעת, חצי יובל שנים מאז החלו לחולל מהפכה חינוכית, המרצים במכללות דורשים, ובצדק, שכר ראוי לפועלם. חברי הסגל הבכיר במכללות הציבוריות מופלים לרעה כמעט בכל פרמטר לעומת מקביליהם באוניברסיטאות, השותפים לאותו מקצוע ומועסקים באותה דרגה והיקף משרה. שכרם של המרצים במכללות נמוך בכארבעים אחוז משכרם של המרצים באוניברסיטאות, ומנגד הם מחויבים למספר שעות הוראה גדול בכחמישים אחוז. המכללות הציבוריות אינן מעניקות לעובדיהן קביעות. המרצים עובדים ללא ביטחון תעסוקתי ונדרשים לחתום מדי שנה על חוזה חדש, שאינו מבטיח להם דבר בנוגע לעתידם המקצועי.
ד"ר ראובן גפני, איש המחלקה ללימודי ארץ ישראל במכללה האקדמית כנרת, מוסיף שמעבר לאפליה בתנאי השכר, מרצי הסגל הבכיר במכללות הציבוריות מופלים לרעה גם בתנאי העבודה. לתשעים אחוז מהמרצים במכללות, הוא מספר, אין חדר או פינת עבודה, והם נאלצים לשבת בספרייה או בקפטריה כדי לשקוד על מחקרים הנדרשים לקידומם. בניגוד לרוב העוסקים בחינוך במדינה הם גם אינם זכאים לשנת שבתון, וכשהם מבקשים להוציא לאור את מחקריהם עומדת לרשותם רק קרן מחקרית מצומצמת. כדי להתקדם ולזכות בדרגות נדרשים המרצים במכללות לעמוד בסטנדרטים שנבנו עבור חבריהם באוניברסיטאות, אך בפחות כסף, בפחות זמן ובתנאים גרועים.
כמי שהשתייך עד לפני שנתיים לסגל הזוטר במכללות הציבוריות, גפני מודע היטב גם לתנאים הקשים של הדרג הזה. אנשי הסגל הזוטר מפוטרים מדי שנה בסיום שמונת חודשי השנה האקדמית, ומעבר לכך אין להם קשרי מחקר או קרן השתלמות. למעשה, אומר גפני, הם עובדי קבלן מהסוג הזול ביותר, רק שהם עושים זאת במסגרת ההשכלה הגבוהה.
גפני מזכיר שהסגל במכללות הציבוריות נדרש גם להתמודד עם אתגרים שלא תמיד קיימים באוניברסיטאות. רבים מהסטודנטים הם דור ראשון לאקדמיה, ורבים מהם בני המגזר הערבי. "לא ייתכן שדווקא מי שהאתגר ההוראתי שלו גדול יותר ונדרש ללמד יותר, משתכר פחות ומקבל פחות זמן ותנאים לעסוק במחקר. אנחנו באים מתוך תחושת שליחות אמיתית, אבל נדרשים לנו יותר משאבים של זמן, יותר תגמולים ויותר משאבים של מחקר. המאבק שלנו מופנה אל המוסדות המחוקקים והכלכליים במדינה, בתקווה שיעניקו למכללות שבהן אנו עובדים את היכולת לבנות עבורנו את התנאים הנדרשים כדי שנעשה את הדברים באופן ראוי: חינוכית, מחקרית, חברתית ואנושית". 
