חאן אל־אחמר היה מבחן. אני רוצה להאמין שהוא עדיין מבחן. כי אם לא הממשלה הימנית הזאת, מי יוכל לה, לארץ ישראל. מי יוכל לאכיפת החוק. מי ייתן את הדין על האיפה ואיפה, על ההפקרות, על הכניעה. מי יוכל לו, לכבוד הלאומי, הכל־כך חשוב בשכונה הקשוחה שלנו. אם לא בנימין נתניהו, יריב לוין, נפתלי בנט ואיילת שקד, אז מי כן?
במוצאי השבת שעברה התבשרנו שהממשלה החליטה, או ליתר דיוק ראש הממשלה החליט, לדחות את פינוי המאחז הבדואי הבלתי חוקי חאן אל־אחמר עד להודעה חדשה.
רגע אחרי שראיתי את החדשות, שלחתי הודעה לאחת מתושבות נתיב־האבות. היא ומשפחתה גורשו מביתם לפני כמה חודשים, לקול צהלולי השמאל, והאופק בינתיים בערפל. המדינה הבטיחה. הבטיחה לבנות מאות יחידות דיור בנתיב־האבות, לגבות תג מחיר על ההרס הקטנוני והסתמי, לאשר תב"ע ליישוב ולאפשר לבנות מחדש את הבתים. בינתיים דבר לא זז באמת, הכול הבטחות בגוגל. היא כתבה לי בחזרה, "אנושית.. אני שמחה בשבילם. אישית, מאוד מעליב שהמדינה דפקה אותנו". וזו הודעה כל־כך אמיתית, ממישהי שחוותה טראומה של גירוש ועכשיו מנסה לבנות, ממישהי שהמדינה ירקה לה בפנים, מישהי שאין לה תאוות חורבן כלפי אחרים, רק מבקשת צדק מהמדינה שלה עצמה.
הרשת החברתית התפוצצה מהידיעה, השרים הופתעו, אבל ההחלטות הוחלטו. חברים יקרים, חאן אל־אחמר הוא מחדל בסדר גודל שצריך לערער ממשלה. כי חאן אל־אחמר הוא לא מקרה יחיד, זה סמל. הוא גם לא מקרה של זכויות אדם, אלא מאבק פוליטי אימתני. הוא סימן לבאות וזה בור עמוק כמו שזו הייתה יכולה להיות הזדמנות פז לישראל.
זה סמל למאבק הפלסטיני ולא רק סיפור הומניטרי של כמה משפחות. אילו היה זה מקרה הומניטרי בלבד, מזמן הוא היה נפתר. אבל מי שמסתובב במסדרונות בתי המשפט ומשרד הביטחון יודע אילו לחצים מופעלים על המשפחות בכפר שלא לקבל שום הצעת פשרה נדיבה שהציעה להם המדינה. הלחצים הם מצד הרשות הפלסטינית, שפרסה את חסותה על האירוע, שמבינה כמה גדול המאבק הזה, דווקא זה, כמה חשוב ואסטרטגי המיקום של הכפר.
ככל שאנחנו נמשיך ונמרח את חאן אל־אחמר, כך הגולם הקטן הזה יהפוך להיות מפלצת. הוא כבר מפלצת. מנכ"ל 'בצלם' נאם עליו באו"ם, איים על בית המשפט העליון ועל שופטיו שהם "שותפים לדבר עבירה" בפשע מלחמה, בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג מאיים, ואפילו אני הקטנה נשאלת עליו מפי גורמים בינלאומיים שרואים בו אירוע עם חשיבות של מינימום מלחמת האזרחים בסוריה. דיפלומטים זרים, הנהגת קהילות יהודיות, פילנתרופים יהודים – כולם מדברים על חאן אל־אחמר.
ואולי אפשר אחרת. אולי לא חייבים ללכת עם הראש בקיר כמו שכל־כך אוהבים כאן. מדוע ממשלת ישראל לא הייתה יכולה להשאיר את חאן אל־אחמר במקומו, את האוהלים והפחונים הללו, ופשוט לבנות מסביב? כמו משוגעת לבנות. לתת תג מחיר שיאותת לאירופה היקרה וגם לרשות הפלסטינית, שכאן לא המערב הפרוע. שהפקרות לא תמשול בגינה האחורית שלנו. הממשלה הייתה יכולה להעביר כבר מחר קרוונים ומבנים יבילים שיאכלסו את השטח בהתיישבות יהודית, לאשר בנייה בשטח E1 ועוד אלפי יחידות דיור בגוש אדומים. למה ממשלת ישראל לא יכולה לצאת "לארג'ית", גדולה מהחיים, להשאיר את המשפחות שהן מקרה הומניטרי, נניח, ולחזק פי כמה וכמה את ההתיישבות היהודית במסדרון החשוב הזה?
אין לי תשובות. למה ראש הממשלה נתניהו לא יכול או לא רוצה, למה שר הביטחון יודע לנבוח אבל לא לנשוך, למה הוא הצביע בעד הדחייה בקבינט למרות הצהרותיו הלוחמניות שלא יקום ולא יהיה. למה הוא לא דרש "תג מחיר" חיובי לטובת האינטרס הישראלי, הלאומי.
