ציפ. אנחנו קוראים לה ציפ. לא סבתא, לא סבתא־ציפ, פשוט ציפ.
רגע לפני כתיבת שורות אלה התבשרתי על אגדה שחלפה מהעולם. האגדה הזאת היא סבתא שלי. לא סתם קראנו לה רק 'ציפ', היא לא הייתה סבתא רגילה, כזו שרק עושה בייביסיטר או מחבקת בלי סוף. היא הייתה לביאה, בונת הארץ הזאת. יחד עם סבי אליקים היא לקחה את משפחתה הצעירה ויחד עזבו את החיים הנוחים והתוו את הדרך לדורות הבאים. הם עזבו את סיר הבשר ברמת־חן והלכו לסיר האידיאלים, חיו את האמונה והאידאולוגיה, הגשימו בגופם את החלום. בעשר אצבעותיהם ובמשפחתם הצעירה הם חידשו את השושלת המפוארת של התיישבות יהודית בעיר האבות חברון.
כמה אומץ וכמה מסירות צריכים להיות באימא צעירה כדי לממש את האידיאלים הגדולים דווקא על משפחתה שלה, הקן הפרטי שהיא בונה. לקחת את הילדים מחיים מבוססים ונוחים, ולעבור להר טרשים קירח, מלא באוכלוסייה עוינת, מרוחק – גם גאוגרפית וגם מהקונצנזוס הישראלי. בלעדיה, הכל היה נשאר חזון, חלום, בכוחותיה היא לקחה את הרעיון והפכה אותו לחיים עצמם.
והיא הייתה שם, כשהרהיטים מהקוטג' ברמת־חן לא הצליחו להיכנס לדירה הקטנה בקריית־ארבע, כשהיה צריך להתאים חינוך חדש ואחר לילדים, כשהיה צריך להסתגל לסביבה דתית בתור משפחה חילונית, כשהיה צריך להדפיס מאמרים, לאחוז בהגה ולירות בנשק.
והיא הייתה עבר הווה ועתיד. דור שמיני בארץ ישראל, בת ירושלים. מלאה סיפורים וזיכרונות, על הבריטים ועל המצור, על קום המדינה ועל המעברות שבהן התנדבה, על תחילת ההתיישבות בחברון, על הנסיעות הפחות נעימות בדרכים לא דרכים, בכבישים לא־עוקפים בין מחנות פליטים וערפל סמיך.
היא דיברה את השפות של הארץ הזאת, וגם של העולם הגדול. היא ידעה להעריך מוזיקה של באך ואופרה, לצד עבודת כפיים וקשר אישי עם האוכלוסייה הערבית. והיא בעיקר ידעה להעריך כמה טוב פה, כמה השיגה והשגנו בעשר אצבעות וכמה עוד יש לבנות ולהיבנות.
היא בנתה את דור העתיד והניחה תשתית לבאות. היא הייתה קשוחה כמו ברזל, מחוספסת, חכמה ופיקחית, חרוצה ועם לב שאין לו סוף. היא ה"גבר" בבית. זו שאחזה בסכין החותכת במטבח, זו שמנהלת את החשבונות, זו שאחזה בהגה וזו שאחזה בנשק. אשת חיל.
והיא הייתה חסרת פשרות ודבקה במטרה, לא מוותרת לעולם, מחליטה החלטות ומבצעת אותן. וכך היא גם חלפה מהעולם. היא החליטה, או הגוף החליט, ובסערה, כך פתאום, הותירה חלל בליבנו.
מי ייתן ונהיה ראויים לארץ שהשאירה לנו.
מי ייתן ובבניין הארץ, המדינה והעם, בעשר אצבעותינו ננוחם. 
