טקס חתימת הסכם השלום עם ירדן בסתיו 94', לא הרחק מאילת, היה רגע נדיר של קונצנזוס בעיצומו של ויכוח לאומי נורא בין אוסלו א' לאוסלו ב': 105 ח"כים תמכו בו, שלושה בלבד התנגדו. כמעט כל נציגי הליכוד בכנסת, ובכללם ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, הצביעו בעד ההסכם שגנז סופית את חזון שתי גדות הירדן של זאב ז'בוטינסקי, והעניק לירדנים זכות וטו על אופן ניהול הר הבית.
דווקא אריאל שרון, שהגיע למצודת זאב ממחוזות מפא"י, התלונן שבהסכם "אין אזכור על זכותנו ההיסטורית בעבר הירדן המזרחי, בארץ הגלעד, הבשן והחורן". שרון אמר שאף על פי כן היה מצביע בעד, "אבל יש סעיף אחד, דבר אחד שאותו אינני יכול לקבל בשום פנים ואופן, והוא: מתן מעמד ותפקיד פורמלי לירדן בהר־הבית, המקום המקודש ביותר לעם היהודי" (פרוטוקול הכנסת, 17.10.1994).
מעט מאוד ישראלים נתנו אז את הדעת על העברת השטחים בצופר ובנהריים לידי ירדן. ישראל שלטה בהם מאז תש"ח, ופתאום הודתה בחצי פה שבעצם הם שייכים לירדן. על הנייר היה נדמה שמעתה יחול שינוי רק בהגדרתם המשפטית, לא במצב בשטח, אך השבוע התברר שלירדנים יש תוכניות אחרות. הם מתכוונים ליישם סעיף נשכח שמאפשר להם להשתלט על אדמות צופר ונהריים אחרי 25 שנה. זה מעשה של כפיות טובה, חרחור מדנים על לא עוול בכפנו, אבל אנחנו יכולים להאשים בעיקר את עצמנו. הסכם השלום עם ירדן היה מיותר, כי גם בלעדיו שררה הפסקת אש בינה ובינינו, שלום דה־פאקטו.
חוסיין לא הצטרף למתקפה המצרית־סורית נגד ישראל ב־1973, וישראל חשה לעזרתו בעיתות המשברים החריפים שלו מול סוריה ומול ערפאת. ב־1988 ויתר המלך רשמית על יהודה ושומרון, כך שגם אבן הנגף ההיסטורית הזו הוסרה מהפרק. מנהיגי שתי המדינות נפגשו תכופות בסתר. לא היה כל צורך מעשי למסד את הקשרים ביניהם, אבל ממשלת העבודה־מרצ השתוקקה להוכיח שגם היא מסוגלת להחליף שגרירים עם מדינה ערבית, וארגנה את הטקס המלהיב בערבה.
בסופו של דבר, גורל השלום עם ירדן הוא כגורל השלום עם מצרים. העם הירדני ממשיך לשנוא אותנו כמימים ימימה. עבדאללה, כמו נשיאי מצרים המתחלפים, מקפיד שלא לבקר כאן. רק אנחנו עולים אליו לרגל ומתמסרים שוב ושוב לגחמותיו, למרות הביקורת החצופה שהוא מותח עלינו חדשות לבקרים.
אז מה יהיה עכשיו עם צופר ונהריים? יהיה רע. ממשלת נתניהו לא בנויה להשיב לעבדאללה כגמולו. היא תיעתר בלי קרב גם לגחמה החדשה שלו. נשאר רק לקוות שתפיק את לקח השלום עם ירדן ותחיל אותם על ה'דיל' האזורי שממשל טראמפ רוקם לנו עם הסעודים. את קשרי העבודה בין ירושלים לארמון המלוכה בריאד, שוחט מתנגדיו, עדיף להשאיר במתכונתם הבלתי רשמית הקיימת ממילא. אין צורך בחתונה, ודאי לא במתנות. אם הסתדרנו בסוף בלי לאכול חומוס בדמשק, נוכל כנראה להסתדר גם בלי קפה שחור עם מוחמד בן־סלמן.
