אירועי השבועות האחרונים מזכירים לנו שהשכנים שלנו הם לא דובוני אכפת לי
"תתחילו לשמוע תוך כדי נהיגה ברחובות סעודיה את השירים הישראליים הנפלאים. אין לי מילים לבטא את התחושות הנפלאות. אני קורא לצעירים ולצעירות לנסות את זה. תסמכו עליי ולא תצטערו". הציוץ המשתפך הזה, שבסופו הודבקו אימוג'ים של נשיקות, לבבות ודגלי סעודיה וישראל, הופיע בטוויטר בסוף אוגוסט, ולווה בקטע וידאו קצר שבו נראה צעיר הנוהג ברחובות ריאד המעטירה וברקע שירה של עדן בן־זקן, "תאמין לי".
להאמין? לי באופן אישי היה קצת קשה להתחבר לאוטופיה המזרח־תיכונית הזו, ולו משום ששם המשתמש של הצייצן בטוויטר היה 2030MBS1. ובתרגום לפוליטית: MBS הם ראשי התיבות של מוחמד בן־סלמן, יורש העצר הסעודי, ו־2030 היא תוכנית החזון השאפתנית, המודרנית והליברלית שהציג לעולם ב־2016. והספרה 1 בקצה? היא באה אולי לרמוז שיש עוד כמה צייצנים כאלה בקנה.
אפילו ברשת צינית וקשוחה כמו טוויטר, הציוץ התקבל בהתלהבות רבתי. לבבות ונופת צופים ומאות תגובות של אנשים שלא יכולים כבר לחכות לטיול בריאד. יורש העצר הפיקטיבי יכול להיות מרוצה. והוא לא לבד. המשתמש עבדול רחמן הציג עצמו כאזרח סעודי, והיה מצייץ לעתים קרובות בעברית. רוב הציוצים עסקו בנופי סעודיה ובהצגת הממלכה באור אנושי וקסום, אבל מדי פעם היו גם התייחסויות פוליטיות.
אני מודה שבשלב מסוים גם אני נשביתי בקסם הסעודי, ועם תחילת משחקי גביע העולם בכדורגל ביוני צייצתי מחדש את אחד ממשפטי השלום והאחווה של עבדול רחמן, וקבעתי: "יאללה אני עם סעודיה. לא עשו לנו כלום במלחמת העולם השנייה. בהצלחה".
השבוע גללתי את הפיד לאחור: המשפט שלי נשאר, אבל הציוץ המקורי נמחק. גם בקשה שלי בתיבת המסרים האישיים לראיין אותו, אפילו בעילום שם, לא רק נותרה ללא מענה אלא נחסמה. מתברר שאינני יכול לשלוח אליו עוד הודעות.
סעודיה נמצאת בשנים האחרונות בין הפטיש לסדן. מצד אחד היא עדיין ממלכה שמרנית מאוד, עם חוקים נוקשים וחוסר סובלנות פוליטי ודתי. ב־12 בינואר רעש העולם למשמע הידיעה שלראשונה בהיסטוריה הסעודית הורשו נשים לצפות במשחק כדורגל. הציפיות כל כך נמוכות, שכל צעד מובן מאליו מתקבל במערב כחגיגה של ליברליות מתפרצת. מצד שני, ירידת ההכנסות מנפט והאיום מצד מדינות שיעיות כמו איראן דוחפות אותה לכיוון המערב. אנחנו כנראה ממש לא העניין בסיפור הגדול הזה, אבל בן־סלמן וארמון המלוכה יודעים שהדרך ללבו של הנשיא האמריקני – ודאי נשיא כמו טראמפ – חייבת בשלב מסוים לעבור גם בירושלים. אז מה עושים? רוקדים על שתי החתונות.
אלא שאחת משתי החתונות היא חתונת הדמים. לסעודיה יש צד אפל, ואסור לנו לשכוח זאת בגלל כמה צייצנים – ככל הנראה בדויים – שכאמור לעיל מפגינים פתיחות עד גבול מסוים. חיסולו האכזרי של העיתונאי הסעודי בידי המשטר בקונסוליית ארצו באיסטנבול הוא אירוע מזעזע שאמור להדליק נורות אדומות בוהקות במוחו של כל אדם שוחר חופש ודמוקרטיה. נכון, מדובר באויבים מרים של איראן, אבל למשפט "האויב של האויב שלי הוא ידיד שלי" ישנן וחייבות להיות מגבלות. אסור לנו להיות עיוורים.
וזה לא האירוע היחיד שמציג את הצד הפחות נעים של סעודיה. ד"ר שמואל לדרמן, עמית מחקר במכון לחשיבה אזורית, מגדיר את יורש העצר שהפך ליקיר המערב בשתי מילים פשוטות: רוצח המונים. לדבריו, המגובים בנתונים, בן־סלמן אחראי למותם של יותר בני אדם מאשר הנשיא הסורי בשאר אסד, בעיקר במלחמה בתימן. לפי ההערכות, ב־2017 לבדה מתו 50 אלף ילדים בתימן כתוצאה ישירה מהמצור שהטילה על המדינה קואליציה בראשות סעודיה. ילד מת בכל עשר דקות.
ירדן היא סיפור שונה לחלוטין, אבל דומה במובן של הציפיות המוגזמות ממשטר סוני. מאז חתימת הסכם השלום ב־1994 וגם קודם לכן, הממלכה ההאשמית נתפסת בקרב רבים מהישראלים כממלכת דובוני אכפת לי חמודים ושוחרי טוב. זה נכון יחסית לאויביהם ואויבינו מצפון וממזרח, רוסיה ואיראן, אבל גם כאן כדאי לקחת את הדברים בעירבון מוגבל מאוד. השבוע קיבלנו גם מהכיוון הזה תזכורת לא נעימה, כשהמלך עבדאללה הודיע שיממש את זכותו המעוגנת בנספח לחוזה השלום עם ישראל וייקח לידיו שני שטחים – האחד באזור נהריים בצפון והאחר באזור צופר שבערבה. כל בר דעת יודע שאין לירדנים שום עניין בשטחים הללו, אחרת לא היו מסכימים להחכיר אותם לישראל מראש.
בדרום הדבר בולט וצורם אף יותר: מובלעת צופר הייתה חולות שוממים, כאלה שיש מהם לירדן די והותר, לפני שהחקלאים הישראלים הפכו אותה לגן פורח. חזרתה של המובלעת הזו לידי ירדן משמעותה אחת – חזרה לכלום ושום דבר. נכון, הירדנים אינם מפרים את ההסכם ולא מבטלים את השלום, אבל הגחמה הזו – שנובעת מלחצים פנימיים על בית המלוכה – צריכה גם היא לתת לכולנו איזו בעיטה ולהעיר אותנו מהחלום הישראלי־סוני שנרקם כאן בשנים האחרונות, בחסות האיום השיעי.
וילה בג'ונגל, כך הגדיר פעם אהוד ברק את ישראל. כשאתה בונה וילה בג'ונגל, בשלב מסוים נמאס לך להיות לבד ואתה מחפש עוד כמה וילות שבתוכן מתגוררים אנשים כמוך. זה טבעי, זה אנושי. אם היה נדמה לנו שמצאנו, אולי כדאי להשקיף לתוכן שוב; יש מצב שמתגוררות בהן כמה חיות טרף.
