אודה על האמת, אני לא מחבבת את ימי הזיכרון ליצחק רבין. שמאלני ארצנו עולים ברוב טקס לבוידעם ומאבקים את ציוד הספורט שהיה נפוץ כל כך לפני שנות דור: ספורט ההסתה נגד ציבור שלם. בעבר זה היה ספורט נפוץ. היום נותרו תאריכים בודדים שבהם הוא עדיין לגיטימי ופורח במגוון צבעיו בתקשורת. בין התאריך העברי לרצח ובין הלועזי מותר, כך נדמה, להגיד הכול נגד הימנים בכלל ונגד המתנחלים בפרט. או כמו שהרמטכ"ל שלנו אמר: "אל לנו לשכוח שעלינו לעצור בכל שנה ולהעמיק במשמעות הצו הערכי שנכתב בעקבות הרצח". ואנחנו עוצרים, אבל במקום לעסוק ב"צו הערכי שנכתב בעקבות הרצח", שלפי הבנתי הוא אי אלימות, אחדות העם, הקשבה ופיוס, השמאל עסוק בלהשחיר את כל מי שחושב שלא צריך לתת לפלסטינים מדינה בצד הזה של הירדן, קונספציה שהייתה נפוצה למדי בימים ההם.
המאמר הזה לא היה יכול להתפרסם בשנים הסמוכות לרצח. הדבר היחיד שהיה מותר לנו לעשות, כציבור האוחז באידיאולוגיה שונה מזו של הנרצח, הוא לקבור את הראש עמוק באדמה ולהתבייש. לא ממש משנה למה, כבר יצמידו את הסעיף החוקי לחטא שלנו. אליבי מוצק לליל הרצח או לחוסר היכולת שלנו לייצר פוטומונטז'ים של רבין בלבוש ערבי מסורתי כלשהו, יזכה להתעלמות מהדהדת. אין צורך להוכיח כלום, אנחנו אשמים ואנחנו צריכים להתבייש ולשתוק ולא לדרוש דבר, כמובן.
מה יש לנו לדרוש? חופש דיבור, למשל. חופש להביע כאב. כאב כמו שכאבנו כשרבין הודיע לנו שאנחנו יכולים להסתובב כמו פרופלורים וזה לא יזיז לו. כמעט חצי עם גדש את הכיכרות, אבל זה לא הזיז שערה בבלורית של יפי התואר, ההפך. היה כאן, מעבר לאידיאולוגיה, גם ממד של הנאה, של סדיזם. כך הרגשתי אז.
היינו קורבן של הסדיזם השלטוני, שככל שהיינו רבים יותר כך הוא נהנה לרמוס אותנו יותר. באותו זמן היינו גם קורבן של הסדיזם הלאומני הפלסטיני, שרצח בנו ככל יכולתו. וכשראינו שהולכים לחמש את האויב שרוצח אותנו (ואז היה "אותנו" מאוד מובהק, ומעט מאוד ערבות הדדית. כמה כאב אז לשמאלן התל־אביבי כשנרצח מתנחל? הרבה פחות משכואב לו היום), הייתה לנו זכות לגיטימית לצרוח עד שייגמר לנו האוויר בריאות, ולטלטל את המערכת עד שהיא תעצור ותביט (נשמע כמו הסתה? תתבעו אותי). ועדיין, מבחינת השמאל אין רגע של הכאה על החזה שלו, רק שלנו.
שלוש שנים כתבתי מאמרים בעיתון הארץ. בכל פעם שהתפרסם מאמרי באתר העיתון, הוא גרר כ־300 תגובות איומות. רמת ההסתה, השנאה והיצירתיות עוררה התפעלות. תמיד ידעתי שיש אלימות בכל המחנות, אבל לא האמנתי לאיזו רמה יכול להגיע מחנה השלום. הייתי יכולה להתחיל לומר שהכתובת הייתה על הקיר ושלמילים יש כוח, אבל זה חרטא. אחרי כמה תגובות, גם בעל אינטליגנציה ממוצעת ומטה יבין את העיקרון. ולמה זה חרטא? כי לא הרגשתי בסכנה אפילו לרגע. כי הסתה לא הורגת, אקדח הורג. תרגיעו.
"אם לא תחדלו ממסע השיסוי והעמקת המחנאות בינינו וההשתלחות, ישוב להישפך כאן דם", התריעה נעה רוטמן בטקס הממלכתי לזכר סבה. "אני מתגעגעת לאחדות, במעשה ובתחושה, לשותפות. פקפוק משול לבגידה, ביקורת היא קטנוניות וחוסר פרגון, ודרישה לדוגמה אישית היא רדיפה פוליטית". תמיד הערכתי את ההומור של משפחת רבין. כל אחד מאיתנו הוא נכד של מישהו.
אז אני רוצה שיבוטל יום הזיכרון לרצח רבין. שיישאר יום הזיכרון ליצחק רבין, ושמשפחתו ומוקירי זכרו יעלו לקברו. לא צריך ללמוד את ה"מסר", אם המסר הוא ליבוי שנאה יוקדת. עד שהעם כולו יפנים את "משמעות הצו הערכי שנכתב בעקבות הרצח", שהוא אחדות, אי אלימות והקשבה, תעזבו. אני מוותרת על עסקת החבילה הזאת. אני אלמד את הילדים שלי אהבת עם ישראל, גם אם הוא חושב אחרת. אני אלמד אותם סבלנות ושיחה. אני לא מוכנה שהרעל הזה ייכנס לחיים שלהם כמו שהוא הרעיל את החיים שלי.
