אי אפשר לומר שלעבדאללה מלך ירדן אין חוש הומור מפותח. בחירתו להודיע על ביטול החכרת השטחים בנהריים ובצופר דווקא בעיצומו של יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין, היא ממש אצבע בעין לכל שוחרי השלום. כי אם עוד נותר משהו שלא נחרב מהמורשת המדינית של יצחק רבין, זהו הסכם השלום עם ירדן. עד השבוע הוא עדיין החזיק מעמד, ולא קרס על יושביו כמו שאר ההסכמים שהיו חלק מתהליך אוסלו; עכשיו גם הוא נסדק.
אמנם ביטול הסכם החכירה אינו פוגע פורמלית בהסכמי השלום עם ירדן. הוא מעוגן לחלוטין בנספחיו, ולירדנים ניתנה זכות מלאה לבטל את החכירה כעבור 25 שנים. אבל הביטול פוגע במשהו עמוק יותר: ברוח ההסכמים. כי מה שלא יהיה, לא הניסוחים על הנייר עושים את השלום. הם אמורים לבטא רוח של פשרה, אמון, השלמה, פיוס, הכרה הדדית ונכונות אמיתית וכנה של שני הצדדים ללכת יחד. אם אלה חסרים, הניסוחים והפרטים הפורמליים לא ישנו מאום. וזוהי בדיוק המשמעות של ביטול הסכמי החכירה: פגיעה ברוח הסכם השלום עם ירדן.
אפשר להמעיט בחשיבותו של הביטול ולראות בו עניין שולי, אבל למעשה הוא מצביע על מהותם של הסכמי השלום עם אויבינו הערבים: הסדרים זמניים, רעועים מעצם מהותם, שיש להם ערך זמני ונקודתי בלבד. כל הסכם כזה, עם כל צד שהוא, צריך להילקח בעירבון מוגבל מאוד. אין מקום לחגיגות כמו אלה שהיו כאן בימי אוסלו העליזים, ולתחושת האופוריה וימות המשיח שפשטה אז בקרב ציבורים מסוימים אצלנו. זה לא אומר שאסור בכל איסור לחתום על הסכמים כאלה, אבל זה בהחלט אומר שאסור בכל איסור לראות בהם יותר ממה שיש בהם: הסדר מדיני זמני, שאמור להימדד במונחי הפסד ותועלת נכונים לאותו רגע, ולא בשום הכרזות על ביאת המשיח.
העובדה ש־25 השנים הללו חלפו ביעף, והיום אנחנו משלמים מחירים שאז נראו כאילו יבואו רק בקץ הימים, חייבת ללמד אותנו דבר נוסף. בכל הסכם שהוא נוטים הצדדים לדחות אלמנטים רבים לתקופות עתידיות, 25 או אפילו 50 שנים. זו דרכם לדלג על משוכות בלתי עבירות. בהצעות שמנסות לקדם הסכם שלום עם הערבים היושבים בארץ ישראל, על בסיס מתווה שתי המדינות למשל – שאלת הריבונות או האחריות הביטחונית הישראלית בבקעת הירדן זוכה דרך קבע להיכנס לקטגוריה של "כך וכך שנים, ואחרי כן נראה". וזו רק דוגמה אחת.
הרמאות הקטנה הזו, שהפוליטיקאים ומעצבי המדיניות מרמים בה את עצמם ואת הציבור שהם מנסים להאכיל בתבשיל שרקחו, מניחה ש־25 שנים הן מעבר להרי החושך של הזמן. אז הנה, עברו 25 שנים, והתבדה כל מי שחשב לדחות את הקץ בתקווה שלא יגיע לעולם.
ביטול הסכמי החכירה בידי ירדן מלמד אותנו שאסור לנו בשום אופן להתכחש לחיי עולם לצורך חיי שעה, ולוותר על נכסי נצח בשם צורך פוליטי, מדיני או גיאו־אסטרטגי חולף. בכל הסכם כזה חייבת להילקח בחשבון האפשרות שכשישתנו התנאים חותמיו יתכחשו לו, ושלכן אסור בשום אופן שיינתנו תמורתו נכסים שהם סלע קיומנו.
חבר אחד הקיבוצים בעמק בית־שאן שנשאל השבוע כיצד קיבל את הידיעה על ביטול הסכמי החכירה של "אי השלום", הגיב במילה אחת: "בתדהמה". מילה מעניינת. אנחנו לא משתמשים בה יותר מדי. העובדה שהוא בחר להשתמש דווקא בה מזכירה לנו את השימוש המפורסם ביותר שנעשה בה בדור האחרון: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". ואכן, לכבוד יום הזיכרון לרצח רבין השנה, נבחרה דווקא המילה הזו לככב כסלוגן לקידומו של הקמפיין השנתי של מרכז מורשת רבין. ייתכן שזו הסיבה לבחירתו של חבר הקיבוץ במילה הזו דווקא.
מדהימה בעצמה העובדה שחבר הקיבוץ "נדהם" מביטול הסכמי החכירה. שטיפת המוח שעברנו כאן כולנו גרמה גם לו לראות את הניירות הללו כמשהו ממשי הרבה יותר מעסקה זמנית, ששווה לשני הצדדים את ערכה לאותו רגע בדיוק. לא עלתה בדעתו האפשרות שאחרי 25 שנים הצ'קים שהוא קיבל עלולים לחזור מהבנק.
"אי השלום" הפך השבוע בקלי קלות לאי שלום. רק אצל מי שחי במזרח תיכון מדומיין, ולא בעולם הממשי, העובדה הזו יכולה להתקבל בתדהמה.
