הקיסר הרומאי אוגוסטוס קבע ששופט מקומי חייב להיות בן שלושים לפחות. לאחר שנים רבות תמה עליו מישל דה מונטן: אוגוסטוס שלט בעולם כולו כשהיה בן 19, אמר מונטן, והוא רוצה שנמתין עד גיל שלושים כדי לקבוע איפה להציב מרזב.
את הזלזול הזה בעניינים מקומיים – למי אכפת איפה מציבים מרזב? – אפשר למצוא בשיח סביב הבחירות המוניציפליות. צריך להודות שמועמדים לא מעטים מרוויחים ביושר את הזלזול הזה. אני תמה מי לימד כל כך הרבה מועמדים ששם הרשימה חייב לכלול את שמם שלהם ("מוצקין בתנופה בהנהגת אברמסקי יוחנן"), שססמאות פומפוזיות וריקניות הן מגנט אלקטורלי ("מנהיגות חזקה לנווה־חמציץ!"), ושתמונות ענק שלהם, חנוטים בחליפות חגיגיות, הן כלי נשק פרסומי ששום בוחר לא יעמוד בפניו.
אך אל תיתנו לכל אלו להטעות אתכם: הבחירות המקומיות הן חגיגה אמיתית לדמוקרטיה. לא פחות, ואולי יותר, מהבחירות הכלליות. לרשויות המקומיות יצא שם רע, כאילו היו קיני שחיתות מסואבים. התמונה האמיתית שונה בתכלית. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה גילתה שמבין כל מוסדות המדינה, הרשויות המקומיות הן המוסד שזוכה להכי הרבה אמון מצד הבוחרים; מעל הכנסת, הממשלה ובתי המשפט. רק צה"ל זוכה לאמון רב יותר.
ברשויות המקומיות יש דמוקרטיה עם פני אדם. חוגי הבית בבחירות הללו הם סיטואציה מרתקת. לעיתים קרובות נפגשים בהם הנבחרים עם הבוחרים בביתו של פעיל שכונתי: גבאי בית הכנסת, יו"ר ועד ההורים, ראש המִנהלת השכונתית. הפעילים הללו מְתפקדים בין בחירות לבחירות כמתווכים יעילים בין ראש העיר ואנשיו לבין התושבים. אם שיבצו את הילדה שלך בגן הלא נכון, אם סימנו לך בטעות אדום־לבן בחניה, אם מתעקשים לגבות ממך ארנונה כפולה, יש מי שיעזור לך להשמיע את קולך בעירייה. לא תמיד תקבל מה שרצית, אבל לפחות אתה יודע שמישהו הקשיב. ובעיר לא גדולה מדי, אם תתעקש מאוד, תוכל גם לשטוח את טענותיך בפני ראש העיר עצמו.
השלטון המקומי יעיל יותר מהשלטון הממלכתי משום שהאזרחים מפקחים עליו ללא הרף. אין לי שום מושג האם שר הכלכלה מתפקד באופן מוצלח, אבל קל לי מאוד לדעת איך מתפקד ראש העיר שלי. כששואלים אותי על איכות החיים במודיעין, אני עונה במעשה שהיה: קמתי בבוקר, ראיתי מרצפת שבורה במדרכה, התקשרתי לעירייה, וכשחזרתי מהעבודה המרצפת כבר הוחלפה. זהו. על הישגיו של שר החינוך אני לומד בעיקר מהעיתונים, אבל על הישגי החינוך במודיעין אני שומע בכל יום מהילדים שלי (לפחות בכל יום שאני מצליח לחלץ מהם יותר מאשר "היה כיף").
ככל שיותר סמכויות יעברו מהממשלה לעיריות, כך ייטב לכולנו. פרשננו הכלכלי הנבון דרור מרמור הסביר איך הפיקוח של הממשלה על הארנונה המקומית החריף את משבר הדיור. הממשלה אוסרת על העיריות לגבות מהתושבים את העלות האמיתית של כל תושב, ולכן העיריות מטרפדות כל בנייה חדשה, שתוסיף להן עוד תושבים ותגדיל את הגירעון העירוני. התוצאה היא מחסור חמור בדירות. כך אנחנו חוסכים אלף שקל על ארנונה, ומשלמים עוד מיליון שקל על דירה. תנו לעיריות לקבוע את הארנונה בעצמן. על ראשי הערים יש ממילא פיקוח מתמיד, צמוד ומאיים: הפיקוח של הבוחרים שלהם. תושבי העיר זכאים לקבוע בעצמם את מיסיהם, באמצעות נבחריהם.
לכן הבחירות המקומיות הן חג אמיתי לדמוקרטיה. לא כשהן מנסות להתחפש לבחירות לנשיאות ארצות־הברית, עם תמונות חגיגיות של מועמדים מעונבים לוחצים ידיים בחיוך מתוח. הבחירות המקומיות הן חג דווקא כשהן מה שהן באמת: ויכוח בפלאפל של עופר עם סגן ראש העיר הוותיק, שעבר שם במקרה וקנה מנה, והטחינה מטפטפת לו על החולצה כשהוא מדבר, ועשרה אנשים עומדים מסביב וצועקים על התחנת־אוטובוס החדשה ברחוב בגין, והגננת המחליפה בגן סרפדית, ומה עם ההקצאה של המגרש הריק מאחורי הסֵנטר. ככה נראית דמוקרטיה.
המשפטנים כבר מזמן לוטשים עיניים לשלטון המקומי, ורוצים לפחלץ אותו ולהניח את גווייתו בהיכלי המשפט והצדק, כפי שכבר עשו לשלטון המרכזי. פקידי השלטון המרכזי מצידם הם גיבורים על חלשים, ומפגינים כלפי העיריות את הכוחנות שכבר שללו מהם המשפטנים כמעט בכל זירה אחרת. עיתונאים משמיצים את השלטון המקומי, חוקרים מזלזלים בו, חכמים לועגים לו. למי אכפת איפה יציבו מרזב? זו בדיחה טובה בקיץ; אבל בחורף, כשהגג מוצף, אתה תדחה בנימוס שיחת טלפון מנשיא ארצות־הברית, כי עכשיו אתה צריך למצוא בדחיפות את האיש הזה מהעירייה, נו, זה הנחמד עם השפם, זה שחותם על היתרי הבנייה למרזבים.
