"אכפת לי!" – זו הכתובת שמתנוססת בימים אלה על שלטי חוצות ברחבי הארץ, במטרה לעודד אותנו לצאת לקלפי ולהצביע בבחירות לרשויות המקומיות שמתקיימות היום (שלישי). לפי הנתונים, לא כל כך אכפת לנו. רק מחצית מאזרחי ישראל הצביעו בבחירות המקומיות הקודמות, ב־2013.
זהותם של ראשי הערים, נדמה, פשוט לא מעניינת את תושבי המדינה. בבחירות לכנסת ב־2015 המצב היה שונה: 72.3 אחוזים מבעלי זכות ההצבעה מימשו את זכותם. זהו פער אדיר בין רמת המעורבות שלנו בבחירות לכנסת, לעומת המעורבות והעניין שלנו בבחירות המקומיות.
כשבוחנים את המספרים לעומק, מתגלה תמונה עגומה אף יותר. בירושלים, בירת ישראל והעיר הגדולה במדינה, הצביעו ב־2013 רק 39 אחוזים מבעלי זכות ההצבעה. גם בתל-אביב המצב לא מעודד: רק 35 אחוזים טרחו להצביע. כך גם בחיפה, בת־ים וחולון. קריית־ים היא העיר עם שיעור ההצבעה הנמוך במדינה: 31 אחוזים בלבד.
אז אפשר לקיים סימפוזיון שלם על מעמד הדמוקרטיה נוכח נתוני ההצבעה הנמוכים. הדיון הזה חשוב וראוי שיתקיים, אבל מקומו בין כותלי הכנסת והאקדמיה. הדיון שאנחנו צריכים לערוך נסוב סביב רמת ההשפעה של הבחירה או אי הבחירה שלנו על חיינו.
בזמן שהצבעה בבחירות לכנסת נחשבת לנשמת אפה של הדמוקרטיה, הבחירות לרשויות המקומיות נתפסות כטרדה מיותרת. אפשר להבין מדוע הבחירות לכנסת מעוררות אותנו: זוהי זירת גלדיאטורים שבה מתגוששים נבחרי הציבור ומעוררים שיח חי, בועט ויצרי. הסוגיות שעולות בהן הן לכאורה הרות גורל: מי יהיה חזק מול חמאס? מי יענה לטלפון האדום בשלוש לפנות בוקר? מי יפנה התנחלויות או ישמור עליהן? מי ייאבק טוב יותר ב־BDS?
ומה עם סוגיות מתחום החינוך, הרווחה והתחבורה? הן כמעט לא קיימות במערכת הבחירות לכנסת. כן, אחת לכמה מערכות בחירות מתעוררת גם מפלגה שמקדמת בעיקר אג'נדה כלכלית, אבל הציבור פחות מתחבר לנושאים הללו. והם נדחקים לשוליים. למי אכפת ממספר התלמידים בכיתות, בזמן שהערבים נוהרים לקלפיות.
הבחירות לרשויות המקומיות, לעומת זאת, עוסקות בדיוק בסוגיות אלו, אבל אנחנו מצדנו מגיבים בפיהוק מתמשך. חבל, כי אלה בדיוק הסוגיות שצריכות להטריד אותנו. קחו למשל את מותו הטרגי של ארי נשר ז"ל, שהעלה לשיח הציבורי את סוגיית האופניים החשמליים. תושבי כל הערים מכירים את התופעה: צעירים רוכבים בפראות על המדרכות ופוגעים בהולכי רגל, או לחלופין רוכבים על הכבישים, מתפרצים לצמתים ומסכנים את עצמם ואת הנהגים. המפתח לפתרון הסוגיה מצוי בידי ראשי הערים. הם שמחליטים האם והיכן לסלול שבילי אופניים, והיכן לאכוף את החוק שאוסר על הרכבת נוסעים מעל גיל שמונה על אופניים חשמליים, או את החוק שאוסר על נסיעה בלתי חוקית על המדרכות. רוב ראשי הערים מחליטים להתעלם מהבעיה, ולשלוח את הפקחים לחלק עוד כמה דו"חות חניה.
גם מצוקת הדיור, בחלקה, קשורה למעשיהם או מחדליהם של ראשי הערים. חשבתם פעם מדוע יש בישראל פחות ופחות דירות קטנות, המתאימות לצעירים בתחילת דרכם? לא מעט ראשי ערים יגידו שזו אשמת הקבלנים, שמעדיפים לבנות דירות גדולות מכיוון שהן יקרות יותר. הטענה הזו היא איוולת במקרה הטוב, ושקר במקרה הרע. במוסדות התכנון המקומיים שולט ראש העיר, והוא בוחר אילו תוכניות לקדם ואילו לא. כשראש עיר מחליט שבשכונה החדשה יהיו רק דירות ארבעה חדרים ומעלה, אף קבלן לא יוכל לבנות דירה אחת קטנה. מאז המחאה החברתית נחלש כוחם של ראשי הערים, וכעת הם מחויבים לשיעור מסוים של דירות קטנות, אבל ראש עיר שהצעירים באמת מעניינים אותו יכול לדרוש מהקבלנים אפילו יותר.
אז נכון שהבחירות לכנסת יצריות ונוגעות לכולנו בעצבים הלאומיים החשופים, אבל צריך לומר בכנות שעם כל הכבוד לכנסת, דווקא מועצת העיר משפיעה יותר על הסביבה שאנו חיים בה, על החינוך של ילדינו ועל משך הפקקים בדרך לעבודה. זה לא שחוק הלאום הוא לא נושא חשוב, בהחלט כן, אבל הוא ככל הנראה לא ישפיע על חיינו היומיומיים. ראש העיר שנבחר דווקא כן. לכו להצביע.
הכותב הוא עורך ומגיש בגלי צה"ל
