התופעה של משבר דור שני לבעלי תשובה ידועה ונחקרת כל הזמן, ופוגשים אותה בכל פינה. ברצוני לפתוח קצת את הפריים למבט היסטורי רחב במעט, שייתן פרספקטיבה לתהליך כולו.
בכתבה 'אנחנו דור מזוייף' שפורסמה בשבוע שעבר ב'מקור ראשון', ובסרט עליו מדובר, מתייחסים ל'חרדים' כאל מקשה אחת, כאל גוף מסורתי יציב וקבוע מקדמת דנא, לתוכו בקשו החוזרים בתשובה להיקלט. דומני שכאשר מעיינים בהיסטוריה של החרדיות הישראלית, מבינים שכמעט ואין דבר כזה 'החרדים', בוודאי לא כבסיס-אם המשמר פורמולה קשיחה מאירופה.
למעט אולי הישוב הישן, שהוא קומץ קטן, השואה החריבה הכול, והקמת המדינה שינתה את ה'חרדים' תכלית שינוי. שום דבר לא דמה למה שהיה קודם לכן. מרבית הקבוצות הקרויות 'חרדיות' במדינת ישראל הן התארגנויות חדשות, המשפחות הכביכול 'אותנטיות' והרבנים והאדמו"רים המתהדרים בהמשכיות כביכול, אינם אלא דור שני למהגרים ופליטי שואה אובדי דרך. אמנם בעשורים הראשונים למדינה התרחש תהליך התייצבות ושיקום, בכל הישיבות ובכל החצרות החסידיות, אבל המשפחות פנימה משמרות עדיין אווירת משבר, גלויה או עמומה. סבא שהגיע מ'אי שם' כי התגלגל בשנות המלחמה לך תדע איפה, וכאן בארץ הכיר את הרבי פלוני, הצטרף לבית הכנסת שלו, את הילד שלח לישיבה פלונית, ושם הלבישו אותו המחנכים בלבוש הנכון לטעמם. לאט לאט הבית כולו השתנה, והפך 'חרדי' על פי פורמט של מחנכים שניסו לשחזר משהו מלפני השואה לפי מודל מדומיין למחצה. מה כאן אותנטי?
שני הוריי הם ילידי הארץ משנות המנדט. סבי וסבתי מצד אמי באו מסלובקיה ההונגרית באוניית מעפילים של בית"ר, התיישבו במושבה הקטנה גבעת שמואל, שמרו על קלה כחמורה, אבל שלחו את הבנות לבית ספר 'מזרחי'. מאוחר יותר כאשר החל סבי לבקש את ברכותיו של ה'חזון איש', ציית להוראתו לשלוח את בנותיו ל'בית יעקב' של הרב וולף. לא רחק היום ואף את מקום מגוריו העתיק ל'זכרון מאיר' בבני ברק, ומשם קצרה הדרך שבנותיו התחתנו עם תלמידי פוניבז' הסמוכה.
אבא שלי כנ"ל. בן לליטוואק ממשפחת רבנים שבא ארצה לבדו בשנות העשרים, לא למד בישיבה אלא עבד למחייתו וקבע עתים לתורה. סבא וסבתא הקימו בית בתל אביב, התלבשו כמו כולם, גידלו את ילדיהם בעברית ארצישראלית כמו כולם, שלחו את הילד לחינוך דתי כמובן אבל חוו את היישוב ואת הקמת המדינה בכל מאודם. מאוחר יותר בהשפעת מחנך מסוים הגיע הנער לישיבות, עשה חיל, והתחתן עם בת ההונגרים הנ"ל. מודל החיקוי שלו היו חבריו המיוחסים ה'כבדים' ממשפחות ליטא שבאו לכאן לפני השואה. בשל שקידתו וכשרונו הוא הצליח עם השנים להתקבל באליטה הליטאית, אבל את התקופה הרעועה והמשברית שלנו ושל מרבית החרדים הישראליים פליטי שואה ואנשי הישוב החדש איננו שוכחים.
השואה כילתה הכול. הכול חדש כאן. שלא לדבר על ההמרה האשכנזית שנעשתה לעולים המזרחיים על פי אותו מודל חצי מדומיין, ובמקביל לה – לנוער ארצישראלי בוגר חינוך 'מזרחי' וישיבות תיכוניות, שבשנות השישים והשבעים בא להתחרד בישיבות הליטאיות, והוא מהווה נתח רציני מהציבור החרדי של ימינו.
אז מי הם בדיוק החרדים האשכנזים האותנטיים שכל כך ביקשו בעלי התשובה לחקות ולהיקלט בקרבם? כל החרדים בישוב החדש ובעשורים הראשונים למדינה הם מהגרים טריטוריאלית ותרבותית, ובשנות השבעים כאשר החלו לקלוט 'בעלי תשובה' טרם הסתיים משבר ההגירה שלהם עצמם. אין משבר קולט משבר. הסימפטומים דומים למדי לאלו של החברה הישראלית בכלל: עליה הקולטת עליה הקולטת עליה שלאחריה, בטרם כולם התגבשו על עצמם. על כן אפשר להבין במידת מה את ההיסוס והניכור, למרות שכלפי חוץ משדרת החרדיות ביטחון מלא בדרכה. לסיכום, במבט רחב גם המהגרים הישראליים אל האמונה היהודית ובניהם המורדים כיום בתהליך זה, הם חלק מתהליך דינמי משברי שטרם הסתיים.
