בשבוע שעבר התקיים בתל־אביב הכנס השנתי של הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה (ארה"ב וקנדה), ה־GA. זהו האירוע השנתי החשוב ביותר של הקהילה היהודית הגדולה מחוץ לישראל, שפעם בחמש שנים, כמו השנה, מתקיים בארץ. בשעת כתיבת הדברים הכנס טרם הסתיים, אבל נכון לרגע זה, יומיים לאחר תחילת הכנס, דבר אחד ברור: למרות כל הדיבורים הקשים בשנים האחרונות על המתח וההתרחקות בין ישראל ליהדות ארה"ב, ולמרות כל הקינות על ההתבוללות, הכנס לא ממש מעניין את התקשורת הישראלית, וממילא גם לא את השיח הציבורי.
אם תושמע בכנס מתקפה חריפה על בנימין נתניהו וממשלתו, חזקה על התקשורת שתביא אותה בהרחבה. אבל עד אז – עולם כמנהגו: דיון חסר משמעות בשאלה מי בדיוק הכין את כרזת רבין במדי אס־אס לפני 23 שנים, מעסיק את התקשורת כאן הרבה יותר ממה שיהודי ארה"ב חושבים על עצמם ועל יחסיהם עם ישראל (אכן, למעט מקור ראשון, שמביא זה כארבעה חודשים סדרה שבועית מצוינת בדיוק בנושא הזה).
במילים פשוטות: כמעט כמו כל סוגיה עולמית אחרת, גם יהודי ארה"ב מעניינים את השיח הישראלי רק כשיש לכך משמעות פוליטית פנימית, כלומר כשהם תוקפים אותנו. מתקבל הרושם שגם ההתבוללות עצמה מעסיקה את התקשורת בעיקר בהקשר הפוליטי – בהנחה שלירידה במספר היהודים ובבולטותם הציבורית תהיה השפעה דרמטית על התמיכה האמריקנית בישראל. במערכת הפוליטית, כמו בקרב העוסקים בסוגיית התפוצות, יש הטוענים שראש הממשלה כבר פועל לפי התפיסה הזו ולכן מרשה לעצמו להתעלם מתלונות הזרמים היהודיים הליברליים, בהנחה שארבעה עד חמישה מיליון יהודים ליברלים, שממילא הולכים ומתבוללים, משמעותיים לישראל פחות מ־80 מיליון אוונגליסטים שמרנים. גם אם אין כאן הכרעה בעייתית מכוונת, ברור לחלוטין שבפועל נתניהו מתחשב באוונגליסטים יותר מאשר ביהודים הליברלים.
כדי לנסות לתקן את המצב דרושה מערכת שלמה של היכרות אינטנסיבית ואינטימית יותר עם יהדות התפוצות. היא צריכה להתחיל במערכת החינוך הפורמלית, שתכלול תוכנית לימודים על יהדות התפוצות ותוציא תלמידים וסטודנטים לסיורים בקהילות יהודיות בחו"ל, כדי שהמגע בין צעירים ישראלים ליהודי הגולה לא יהיה רק בביקור בקברים בסיורים לפולין או במפגש חווייתי קצר עם קבוצות צעירים רעשניות של סיורי תגלית, אלא גם עם שאלות העומק שהיהודים בגולה מתמודדים איתן.
אבל יש כמובן צד שני למטבע. לא רק אנחנו מתרחקים מן התפוצות, אלא גם הם, ובעיקר הצעירים שבהם, מתרחקים מאיתנו. המנהיגות הממוסדת של יהדות ארה"ב מרבה לטעון שהסיבה העיקרית לכך היא הכעס על ישראל, הן בשל מדיניותה כלפי הפלסטינים והן בשל מדיניותה כלפי הזרמים הליברליים. זה בוודאי אחד הנימוקים להתרחקות, אבל ספק אם הוא אפילו הנימוק המרכזי. לו זה היה המצב, היו המוני היהודים מגיבים בביקורת חריפה כלפי ישראל, לא בהתרחקות ואדישות כלפיה. כפי שחוזר ואומר אליוט אברמס, מהמדינאים היהודים הבולטים בארה"ב, נראה שהגורם העיקרי להתרחקות הוא תהליך ההתרחקות של היהודים מעצם יהדותם, ובכלל זה גם מישראל.
כל קבוצת מיעוט בכל מקום מתמודדת עם שני יצרים מנוגדים: הרצון להשתלב בחברת הרוב ולהיות חלק ממנה, והרצון לשמור על הזהות הייחודית, המקורית. ממילא, לב שאלת היכולת לשמר זהות יהודית ארוכת טווח בגולה טמון בנקודת המפתח הזו: היכולת לומר לא. מי שמתבונן בסממני הזהות שעדיין נשמרים בקרב היהודים הליברלים, מזהה מאפיין ברור. אלה הם המאפיינים הפוזיטיביים: מנהגים ומסורות נחמדות כמו הדלקת נר חנוכה או עריכת סדר פסח, ובמקרים רבים גם ברית מילה ובר מצווה. אבל אין בהם זכר לסממני הזהות הנגטיביים, למצוות לא תעשה, שהן בכל זאת רוב מצוותיה של היהדות. פעם שאלתי קבוצת יהודים־אמריקנים אם יש משהו שהם נמנעים מלעשות בשל היותם יהודים. התשובה של רובם הייתה שתיקה ארוכה.
כדי לשמור לאורך זמן על זהות ייחודית של קבוצת מיעוט, אדם צריך להיות מוכן גם להתבדל מסביבתו. זו לא צריכה להיות בדלנות מוחלטת ומסתגרת, אבל זו צריכה להיות יכולת לומר: זהותי כיהודי מספיק חשובה לי כדי שאשמור גם על יסודות בדלניים שלה, ולא רק על יסודות שכל אוהב פולקלור יכול להזדהות איתם. אולי הציר המרכזי של החינוך היהודי בארה"ב צריך להיות הנחלת המסר שכל יהודי צריך לשאול את עצמו לא רק מה הוא עושה כיהודי, אלא בעיקר מה הוא נמנע מלעשות. לצורך העניין, הוא לא חייב לקחת על עצמו את מכלול איסורי ההלכה. מספיק שיזדהה עם עצם החשיבה העקרונית הזו, ויבחר רק חלק מתוך מגוון האופציות שהמסורת היהודית מציעה.
