הפיגוע בפיטסבורג מטלטל ומעורר מחשבות רדומות על היכולת שלנו להתגונן מפני מתקפות כאלה, על שברירותן של הקהילות היהודיות בגולה ועל מהותה של מדינת ישראל להיות בית לכל יהודי. על הקהילות היהודיות הפזורות ברחבי העולם ועל חוקי אותן מדינות בנוגע לאנטישמיות, דה לגיטימציה כלפי מדינת ישראל, פשעי שנאה ונשיאת נשק לא נדבר הפעם. לכל מדינה יש החוקים שלה והמדיניות שלה במאבק באלימות (או שאין…). וגם אצלנו בישראל יש חוקים נגד הטרור, אבל מדיניות מסודרת – אין.
ביום רביעי יקיים ח"כ אבי דיכטר, יו"ר ועדת חוץ וביטחון, דיון בנושא "הריסת בתי מחבלים וגירוש מחבלים לצורך יצירת הרתעה". מהכותרת עצמה אפשר כבר להבין שהרתעה אין, כי אחרת לא היה צריך ליצור אותה.
כיצד מייצרים הרתעה? יש שתי דרכים עיקריות לכך: האחת, החמרת הענישה כלפי המחבלים עצמם והחמרת היחס כלפיהם, והשנייה היא פעולות הרתעה שמכוונות כלפי מי שמסייע וקרוב למחבל, לרוב אלו הם בני המשפחות. יש להבחין בין ענישה להרתעה, ויש הבחנה כזאת גם בפסיקה וגם בחקיקה. אולם נדמה שהגישה של הממשלה אינה מבחינה בין שתי הדרכים וכשם שלא רוצים להעניש יותר מדי כך גם לא רוצים להרתיע.
מדינת ישראל יכולה בקלות, ועל פי החוק הקיים, לדרוש עונש מוות למחבלים; אבל היא לא עושה זאת. המדינה יכולה להחמיר את תנאי הכליאה של המחבלים, לשלול מהם זכויות מפליגות, לשלול ביקורי משפחות, להקפיא כספי קנטינה; אבל היא לא עושה זאת. המדינה יכולה לשלול תושבות או אזרחות של המחבל לצמיתות; אבל היא לא עושה זאת. כל אלה ועוד הן דרכי ענישה לגיטימיות אבל ממשלת ישראל לא מקבלת החלטה חד משמעית לנקוט בצעדים האלה. כל מקרה נבחן לגופו, כל מחבל מקבל תנאים משלו ואין מדיניות ואין גישה אחידה ואין הרתעה.
ואם כלפי מחבלים אין מדיניות מסודרת, על אחת כמה וכמה כשמדובר בניסיונות לייצר הרתעה באמצעות נקיטת סנקציות כלפי בני משפחות של מחבלים. המדינה יכולה להרוס עד היסוד בתים של מחבלים ובני משפחותיהם; אך היא לא עושה זאת במצוות בג"ץ. המדינה יכולה לשלול רישיונות עבודה מבני משפחות של מחבלים, להעתיק את מקום מושבם לזמן קצוב, לשלול מהם תושבות או אזרחות; אבל היא לא עושה זאת באופן עקיב וכולל. מה שלא עוזר ליצירת הרתעה.
למדינת ישראל יש אפשרויות שקיימות כבר בחוק ליצירת הרתעה; היא פשוט לא מפעילה אותן כראוי. בג"ץ הוא כבר לא תירוץ. אם מדינת ישראל רוצה לנקוט יד קשה כלפי המחבלים ולהפעיל כלי הרתעה גם כלפי בני משפחותיהם, היא צריכה להילחם על כך בבתי המשפט. כשהודיעו על הריסת בית המחבל שרצח את עדיאל קולמן הזדעקה משפחתו וטענה שהוא חולה נפש, הפרקליטות הצבאית קיבלה מיד את הטענה וביטלו את הריסת הבית. רק אחרי המחאה הציבורית שנשמעה ואחרי שהמשפחה הוכיחה שהמחבל פרסם דברי שנאה והיה מודע למעשיו – הורה היועמ"ש לבחון מחדש את האפשרות להרוס את הבית. כשנחטפו ונרצחו שלושת הנערים, ובהמשך גם בעת הטבח בבני משפחת סולומון, דרשנו בפורום המשפטי להעמיד את הרוצחים לדין ולדרוש עונש מוות. הפצ"ר ענה שאין זו המדיניות של הפרקליטות והוא מסרב לעשות זאת. אך האם הפרקליטות הצבאית היא זו שקובעת את המדיניות? האם אין זה תפקידה של הממשלה?
אולי נקבל תשובות לשאלות האלה בדיון שיתקיים ביום רביעי. ובכל מקרה, נקווה שההתמודדות של מדינת ישראל עם הטרור תוכל לשמש מופת לכל המדינות האחרות שבהן מבקשים את נפשנו.
