מבצר האלאמו שוכן במרכז סן אנטוניו שבטקסס. בשנת 1836 הובסו כאן חיילים אמריקנים אחרי מצור מקסיקני ממושך, במסגרת המאבקים לצירוף טקסס לארה"ב. מכאן יצאה אחת מקריאות הקרב המפורסמות ביותר בהיסטוריה המודרנית: "זכרו את האלאמו". אבל לפחות השבוע, באלאמו זוכרים יותר את 11 נטבחי השבת האחרונה בפיטסבורג, 1,500 מייל מהמקום.
כשאחד מעובדי המוזיאון שבמקום קולט את הכיפה שעל ראשי, הוא מבקש לדעת מהיכן אני, ואז אומר במבטא דרומי בולט: "המקום הזה בעצם מבטא הפסד צורב של אמריקה, אבל רק בזכותו ניצחנו בסוף במלחמה. גם העם היהודי ככה, אני קורא את זה בכתבי הקודש. לפעמים נראה שאתם מפסידים, אבל בסוף הניצחון בוא יבוא". אם תרצו, הנה גרסה טקסנית שורשית ל"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
שבוע לפני בחירות אמצע הקדנציה, הגעתי לטקסס בכדי לנסות ולבדוק מה קורה במדינת הענק הזו. כמה וכמה סקרים בשנים האחרונות, כולל במרוץ הנוכחי בין הסנאטור הרפובליקני המכהן טד קרוז לדמוקרטי בטו או'רורק, הראו סימנים מרתקים של "הסתגלות" – מעבר מצבא אדום בוהק כמדינה רפובליקנית בטוחה, למדינה מתנדנדת שיכולה לעבור לידי הדמוקרטים. טקסס היא "הפרס הגדול" של הדמוקרטים, המדינה הגדולה ביותר והעשירה ביותר שבה שולטים הרפובליקנים כבר שנות דור, תשובה שמרנית הולמת לניו יורק וקליפורניה שבחופים. הפעם האחרונה שהצביעו כאן למועמד דמוקרטי לנשיאות היה ב-1976, לפני יותר מארבעים שנה. איך קורה, האם ייתכן ששמי השמרנים כאן מתחילים להתענן? ואם כן, מדוע בעצם. לשאלה הזו יש תשובות רבות, חלקן סותרות.
אבל החיים הם הרי מה שקורה כשאתה מתכנן דברים אחרים, ובעקבות הפיגוע המחריד בבית הכנסת בפיטסבורג, הקדשתי לא מעט מהשבוע האחרון לבדיקת הדופק של הקהילה היהודית בטקסס בכלל ובסן אנטוניו בפרט.
"הבעייה המרכזית", אומר לי אברהם שיינברג, 37, בנו של אריה שיינברג, רבה הוותיק של הקהילה האורתודוקסית 'רודפי שלום' בעיר. "היא שהקהילות היהודיות בארץ ובעולם לא מכירות אחת את השנייה. יהודים כאן בטוחים שבישראל נהרגים אנשים ברחובות על בסיס יומיומי, וישראלים חושבים שאנחנו כל היום רבים בינינו מי יותר צודק – הרפורמים, האורתודוקסים או הקונסרבטיבים. זה ממש לא עובד ככה. אני אורתודוקסי ובטוח שהדרך הזו היא הנכונה, אבל מה לעשות והרפורמים היו פה קודם, הרבה לפנינו, ועד היום אנחנו הרבה יותר קטנים מהם. אבי נוהג במשך כל השנים לשתף פעולה בכל מה שאפשר עם הרבנים הרפורמים והקונסרבטיבים בעיר. אפשר להתעלם מהם?"
הוכחה לדברים הללו אני מקבל אחרי לא הרבה זמן, כאשר בבית הכנסת דנים בלו"ז של מחר ומודיעים על טקס הזיכרון המשותף לחללי פיטסבורג, המיועד לכל הזרמים ושיתקיים בשבע בערב בדיוק. היכן? בבית הכנסת הרפורמי "בית אל". הבשורה נשמעה בחלל האוויר, ואיש מבאי בית הכנסת האורתודוקסי לא מחה, לא טען שאסור להכיר ברפורמים ובמקום התפילה שלהם, לא הכריז שהנה אנחנו נעשה טקס נפרד. ביחד, כולם. המריבות הכיתתיות הללו נשמעות אולי הגיוניות בארץ. בקהילה היהודית הקטנה של סן אנטוניו, שרבות-רבות כמוה מפוזרות בכל רחבי ארה"ב, הן לא נשמעות הגיוניות כלל וכלל.
הכתבה המלאה תתפרסם בסוף השבוע במוסף יומן של מקור ראשון
