לא להירתע מההרתעה: הרבה תסכול, חוסר הבנה ובעיקר זעקה מצד המשפחות השכולות נשמעו בדיון שנערך בוועדת חוץ וביטחון בנושא הריסת בתי מחבלים והדרכים ליצירת הרתעה. זה דיון חשוב ואין הרבה כמוהו, אבל הנוכחים יצאו עם הרבה מאוד סימני שאלה. המשפחות השכולות ונציגים מארגונים שונים הביעו את דעתם על חוסר ההרתעה, על הסחבת במימוש צווי ההריסה לבתי המחבלים, על הכשלים באכיפה ובעיקר על תחושת ההזנחה.
יועמ"ש איו"ש, שנתן סקירה בנושא הריסת הבתים, רק חיזק את הרושם הזה: בין 2015-2018 היו אלפי מקרי טרור, אבל נהרסו רק 49 בתים. 47 מהם בטווח של כמה חודשים מיום הפיגוע, ושני בתים נוספים נהרסו בתוך שלושה שבועות בלבד מיום הפיגוע. זה לא קרה בגלל שלצבא היה זמן פנוי באותה תקופה או כי היה מספיק דלק בבולדוזר. זה קרה כי פשוט לא הוגשו עתירות לבג"ץ על שני הבתים האלה, אז לא היה מי שיעכב, ולא היה מי שיתעכב והצבא הרס את כל הבית ולא רק אטם חדר אחד.
אם האמירה הזו אינה מספיקה, הגיע מכתבו של היועמ"ש אביחי מנדלבליט לשר הביטחון אביגדור ליברמן והאיר בזרקור את הבלמים שמערכת המשפט שמה בגלגלי המשילות. חוות דעתו הוצגה בחלק החסוי של הדיון, אבל מהר מאוד דלפה החוצה. היועמ"ש התייחס לשני מאפיינים של מחבלים: מחבל חולה נפש ומחבל ש"רק" פצע ולא הרג. רגע, מה? מחבל שיוצא לדרך עם סכין ומחפש אדם בעל חזות יהודית כדי להרוג אותו הוא חולה נפש? זה מדרון חלקלק ומסוכן מאוד, כל מחבל נכנס לקטגוריה הזאת. וכבר התחילה ההידרדרות במדרון כי במקרה של רצח עדיאל קולמן ז"ל, אלוף הפיקוד קיבל ללא עוררין את עמדת המשפחה שזה היה מצבו ולכן לא הרס את הבית.
מחבל שפצע אדם הוא מחבל שכוונתו המקורית הייתה לרצוח יהודי בדם קר, לכן הוא תקף אותו. האבחנה בין מחבל שפוי למחבל חולה נפש פסולה; האבחנה בין פציעה למוות אף היא פסולה. מדוע? משום שהתמונה הכללית נעלמה מעין היועמ"ש. הוא בוחר להתבונן על מקרי הטרור כמקרי רצח פליליים לכל דבר. במקרי רצח בודקים האם הייתה כוונה, האם יש יסוד נפשי, האם מתקיים סייג לאחריות בפלילים ועוד. אבל במקרי טרור, המבחנים צריכים להיות אחרים, כאלה שמתיישבים עם המציאות הביטחונית ועם הצורך ליצור הרתעה בדרכים אפקטיביות, גם אם הן עלולות לפגוע בחירויות של אנשים אחרים.
בדיוק עבור מקרים כאלה נועדו תקנות ההגנה לשעת חירום שחוקקו על ידי הבריטים, ומדינת ישראל הדמוקרטית בחרה להותירן תקפות. וזאת מדוע? כי דמוקרטיה יכולה וצריכה להגן על עצמה ועל אזרחיה, והתקנות מאפשרות למדינה במקרי קיצון, כמו מעשי טרור, למשול, להרתיע ולאכוף.
היועמ"ש העלה על הכתב את מה שקורה במערכת המשפט – מיועמ"שים ועד שופטי בג"ץ – כולם נוטים להעביר את הטרור דרך פריזמות פליליות רגילות, וזו טעות שיש לזעוק אותה מעל כל במה. הטרור הוא לא מעשה פלילי רגיל. טרור הוא חתירה תחת היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית, הוא ביטוי שנאה כלפי יהודים, זו פעולה שיש לעקור אותה מהשורש ולא להכיל אותה או לסבול אותה בשום צורה.
לכן, הפעולות שעל ממשלת ישראל לעשות הן פעולות הרתעה, אכיפה ומשילות. פעולות ההרתעה מופנות גם כלפי אלה שלא ביצעו בפועל את מעשה הטרור אלא כלפי אלה שסייעו להם, ששידלו, שעודדו ותמכו, שהיו במעגלים הרחוקים יותר ובעיקר – ההרתעה מופנית למי שטרם ביצע את זממו. זו מהותה של הרתעה, ובהרתעה אין צורך בכלל להידרש לחומרת המעשה, למצב הנפשי של המבצע, או לשיקולים אחרים כפי שכותב היועמ"ש.
בהקצנה: מהותה של ההרתעה היא דווקא בחוסר המידתיות שבה. בוודאי שעל מדינת ישראל להרוס כליל את ביתו של המחבל, גם אם הוא מתגורר בו עם בני משפחתו כי זו מהותה של ההרתעה. אם נתחשב במצבה של המשפחה, בגודל הבית, באיזה חדר הוא התגורר – זו כבר לא הרתעה אלא ענישה. כלי ההרתעה רבים וכדי להרתיע באמת – צריך להפעיל את כולם: הרחקה מהבית, הריסת הבית ותפיסת השטח, שלילת רישיונות עבודה, קנסות ועיקולים, הקפאת הכספים מהרש"פ, החמרת תנאי הכליאה, איסור על ביקורי המשפחות, החזקה בגופות המחבלים ועוד ועוד אפשרויות רבות שכבר היום ניתנות לביצוע.
ממשלת ישראל, ובמיוחד הקבינט המדיני-ביטחוני, צריכים להוריד את הפקודה לשטח: אנחנו עושים הכול, והולכים בכל הכוח כדי למגר את הטרור. היועצים המשפטיים יכולים לייעץ ולהביע את עמדתם אבל מקבלי ההחלטות חייבים למשול, בלי ללחוץ על הבלמים. לא להירתע מההרתעה.
