אני לא אוהב לחרב מסיבות. כלומר, זה דווקא נחמד, אבל אני לא רואה בזה מטרה. אבל אני חייב להודות: מה שראינו השבוע באבו־דאבי היה שיאו של אירוע מרגש – לא בספורט הג'ודו חלילה, אלא בענף האהוב ביותר על התקשורת הישראלית: גזענות של ציפיות נמוכות.
זה התחיל בביקור "מרגש" של בנימין נתניהו בנסיכות עומאן, מדינה שרובנו היינו בטוחים עד השבוע שהיא בירת ירדן. למה הביקור הזה הוגדר כאירוע היסטורי? כמעט כל ביקור במדינה ערבית נחשב לכזה, פשוט כי החבורה הזאת בדרך כלל לא מסכימה שכף רגלנו תדרוך שם. עם כל הכבוד לסולטן קאבוס בן־סעיד, לא מדובר באיזה וינסטון צ'רצ'יל. עוד מנהיג ערבי שהסיבה היחידה שאנחנו מתרגשים לפגוש אותו היא שעד עכשיו הוא פשוט לא הסכים.
אבל זה היה רק המתאבן. שיאו של שבוע הגזענות של הציפיות הנמוכות, כאמור, הגיע בטורניר הגרנד סלאם בג'ודו באבו־דאבי, אחרי שנים שבהן האבודאבים (ללא ספק העם עִם השם הכי מגניב בעולם) משחקים איתנו משחקים מצחיקים. עד השנה הם לא הסכימו שספורטאים ישראלים ייכנסו לטרוניר. גם כשהם כבר הסכימו, הם דרשו שלא יציגו שום סממנים ישראלים. כאילו שהאבודאבים לא יודעים שהבחורצ'יק הזה שגולש עכשיו וקוראים לו ישראל ישראלי הוא משלנו. הם בטח בטוחים שהוא מארץ עוץ.
אממה, בעקבות עבודה דיפלומטית ו/או איומים של ארגוני הג'ודו למיניהם, השנה נפל דבר. ואני לא מתכוון למתמודד האזרי שחטף וואחד הפכה מהג'ודוקא שלנו. לראשונה האבודאבים אפשרו למתמודדים הישראלים להופיע עם סמל מדינתם על החולצה, ויותר מכך, לשיר את ההמנון אם יזכו במדליית הזהב.
וואו, מרגש. אתם רוצים להגיד לי ששתי מדינות מוסלמיות החליטו להתבגר ולהפוך מילדות בנות שנתיים (או ילדים, זה לא קטע מגדרי), למדינות נורמליות שמבינות שאנחנו לא כאן כדי להיעלם? האם הם סוף־סוף הואילו להבין שאם ברצונם ליהנות מכל הטוב של הטכנולוגיה והעסקים ושיתופי הפעולה, עדיף להם לוותר על משחקי הכוחות המטופשים הללו? אני בשוק.
זה הזכיר לי את הנוהג המטופש של התקשורת בישראל להתלהב בטירוף מכל פלסטיני שמגיע ראשון לזירת פיגוע שבה אחד מבני עמו שוב ירה, דקר או בִּקְתֵּ"בּ כמה יהודים, כדי להגיש להם עזרה או סיוע. שלא תבינו לא נכון, זה לגמרי אקט ראוי להערכה ולכבוד. אבל הנטייה להתלהב בטירוף ממעשים מתבקשים אך ורק כי מדובר בערבים ויהודים היא, אעפס, קצת מטומטמת. וגזענית.
שדה נפט במתנה
אני אמנם לא התרגשתי, אבל מירי רגב דווקא כן. אפתח במילה לזכותה של השרה. לפני כמה חודשים, עקב ביטול משחקה של נבחרת ארגנטינה בישראל, נשחטה הגברת שחוט ושוב על ידי כלי התקשורת. קצת בצדק, אבל הרבה בהתקף טירוף של חלקים פרימיטיביים שרואים את הכדורגל כ"תיאטרון של הימנים", "הקהל הטבעי של השרה" ו"הבבונים". זה הזכיר לי את ההתלהבות המוגזמת של חלקים גדולים בברנז'ה מנאומה הדי בנאלי של אופירה אסייג נגד נתניהו. כאילו עכשיו, כשאחת "מהעדר" אומרת את המנטרה שלהם, יש סיכוי לגנוב כמה כבשים. נו שוין.
בקיצור, כשמסי חִזל"ש שחטו אותה, ועכשיו מותר גם קצת לפרגן. בכל זאת, נדמה שהגברת זוכה לכבוד מלכים מאנשים שיכולים לתת במתנה איזה שדה נפט ליום סגריר. אז שאפו על האירוח, וללא ספק מדובר באחלה תמונות, אבל בואו נדבר רגע על הבכי. שמעי רגע, השרה רגב, את מדברת פה עם בנאדם שבוכה די בקלות, ואני לא מדבר רק על הלוויות של אבא. סחבק הוא דווקא יותר בכיין של רגעים קטנים: כשקציצות באודישן של תוכנית בישול מזכירות לו את העיניים של סבתא, כשבקומדיה רומנטית מישהו שחשב שהוא לא ישיג מישהי משיג אותה בסוף, כשאני נזכר בשירה של הנערות ההן בבית הכנסת בנווה־דקלים ביום הארור של ההתנתקות (שדִבררת, אגב, בחשק רב; לא שאני שופט, בכל זאת חלק מהקריירה). אז כמו שאת מבינה, אני בוכה לא מעט, ויודע לזהות רגע של בכי אותנטי כשאני רואה אותו.
אני חלילה לא רומז שלא התרגשת. זה בוודאי אחד מהרגעים הגדולים בחיי הכותרות עלייך. אבל אני לא יודע, משהו שם הרגיש לי לא כל כך אמין. ואין דבר מאכזב יותר מדמעות שיצאו במאמץ רב מדי. אז הנה חמישה רגעים קטנים שתוכלי לדמיין בפעם הבאה שתצטרכי להפעיל את שק הדמעות באופן שייראה טבעי:
דמייני שהכנת לעצמך קפה של סוף יום, ואיך שאת באה לקחת שלוק הילד בוכה מהחדר.
דמייני שאת חותכת פלפל חריף ושנייה אחר כך משפשפת את העין.
דמייני שאת קמה בבוקר ומגלה שהמטען לא היה מחובר טוב, ואת על שני אחוזי סוללה.
דמייני שסימבה מלקק את הפנים של אביו מופסה, מלך האריות, וקולט שהוא לא נרדם אלא מת.
דמייני את עצמך מדבררת את ההתנתקות.
סיכום שבוע
ועוד שלוש הערות בעקבות שבוע מטורף.
הרצח הנורא בפיטסבורג מעלה שתי מסקנות:
1) יהודים תמיד יירצחו בגלל שהם יהודים. 2) יהודים תמיד יחפשו סיבה אחרת לרצח.
הבת של טראמפ יהודייה, החתן שלו נכד של ניצולי שואה. הוא העביר את שגרירות ישראל לירושלים והוא ללא ספק הנשיא הכי ידידותי שהיה לישראל אי פעם. השבוע אמרה חברת כנסת ממרצ שמהבית הלבן יוצאת רוח ניאו־נאצית. אם טראמפ נאצי, הוא כנראה הנאצי הגרוע בעולם.
קצת חדשות טובות: הבחירות המקומיות מאחורינו. מה שאומר שהבטריה של הטלפון שלנו תספיק בממוצע לשעה אחת יותר, כי לא תקבלו 1,934 מסרונים ביום.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
