בחלוקה גסה, המפה הפוליטית בישראל נחלקת לשני מחנות על בסיס שאלת ניהול הסכסוך הישראלי־ערבי: מחנה אחד – מחנה השמאל – מעודד קו פשרני, שלדעתו עשוי לסיים את הסכסוך, ומחנה אחר – מחנה הימין – מבקש למעט בוויתורים ולהסתכן בהמשך קיום הסכסוך. מטבע הדברים, אזרחי ישראל הערבים משתייכים ברובם למחנה האחד, והוא כולל 35־45 אחוזים מאזרחי ישראל. כשליש מהמחנה הפשרני הם אזרחי ישראל הערבים. בשולי שני המחנות נשמעים קולות קיצוניים יותר מבהנהגה, קריאות חריפות לדה־לגיטימציה של אנשי המחנה האחר, האשמתם בבגידה והצגתם כמסוכנים או כמרושעים. דוברי שני המחנות מאשימים זה את זה תדיר ב"הסתה".
במחנה הימין נשמעו במהלך השנים האשמות שמנהיגי השמאל הם "בוגדים" או "רוצחים", בעיקר בנימוק שהם נושאים באחריות מוסרית למותם של יהודים כתוצאה ממעשי טרור ערבי או לוויתור פסול על שטחי ארץ ישראל. קיצונים ממחנה הימין אמרו או רמזו שמעשי אלימות נגד ערבים או נגד אנשי שמאל הם מוצדקים לפעמים.
במחנה השמאל, לעומת זאת, נשמעו האשמות שמנהיגי הימין הם "רוצחים", "פשיסטים", "יודונאצים", ו"גזענים", בעיקר בנימוק שהם אחראים למותם של ערבים או יהודים בפעילות צבאית או לדיכוי ערביי יהודה ושומרון. קיצונים ממחנה השמאל אמרו או רמזו שהתקפה אלימה נגד מדינת ישראל, אזרחיה או חייליה ביו"ש היא מוצדקת לפעמים. מנהיגי שני המחנות כמעט מעולם לא אמרו אמירות כאלה, לעיתים הסתייגו מהן, אך לא תמיד יצאו חוצץ נגדן.
על רקע הקריאות הגלויות או המרומזות לאלימות, רציחות ממניע של איבה אתנית או פוליטית אינן מעשה נדיר. מרביתן בוצעו בידי ערבים נגד יהודים או בידי יהודים נגד ערבים, ורק מקצתן בקרב בני אותה קבוצה אתנית. השאלה היא עד כמה האנשים המשתמשים בביטויים קיצוניים אחראים למעשי רצח אידיאולוגי שעשו אנשים הקרובים לעמדותיהם הפוליטיות. שאלה גדולה ממנה היא עד כמה המנהיגים, שלא תמיד עשו כל שביכולתם למנוע את ההתבטאויות הקיצוניות, אחראים להתבטאויות האלה, ובעקיפין למעשי הרצח. לטעמי, בין שאפשר לראות בזיקת המנהיגים למעשי הרצח קשר סיבתי ובין שלאו, שומה עליהם לרדוף שלום ולעשות כמיטב יכולתם למנוע התבטאויות כאלה.
מהאופן שבו הצגתי את הדברים עד כה, נדמה ששני המחנות נמצאים במצב סימטרי. אלא שהמציאות שונה. מעשי רצח אידיאולוגי או פוליטי של אזרחי ישראל נעשים ברובם בידי קיצונים מקרב מחנה השמאל, רובם ככולם אזרחי ישראל הערבים, כלפי יהודים או כלפי ערבים החשודים בשיתוף פעולה עם יהודים.
מדוע אפוא השתרשה התפיסה שהסתה המובילה לאלימות היא נחלתו של מחנה הימין? סיבה אחת היא הבולטות של רצח ראש הממשלה יצחק רבין. רצח של ראש מדינה מותיר את רישומו בתודעה הציבורית לאין ערוך יותר מרצח של אזרחים סתם, או אפילו של מנהיגים פוליטיים (שר תיירות, למשל). הכול יודעים מיהו יגאל עמיר מהרצליה, אך לא הכול זוכרים אזרחים ישראלים אחרים שרצחו רציחות מתוקשרות פחות, ובהם מוחמד שינאווי מחיפה שרצח את גיא כפרי ב־2017, או נשאת מלחם מערה שביצע פיגוע ברחוב דיזינגוף ב־2016. והרשימה ארוכה.
סיבה אחרת עמוקה יותר: דווקא דוברי מחנה השמאל הישראלי נוטים להוציא את הערבים מן הכלל, בנימוקים שונים. אמנם, הם מתקשים לומר בגלוי שערבים אינם נמנים בשמאל הישראלי, משום שבהיותם בני מיעוט אתני יש לראותם כסרח עודף לפוליטיקה הישראלית ה"פנימית". אמירה כזאת אינה נהגית בגלוי בדיון שבין תומכי ערכים דמוקרטים, ודוברי שמאל בכלל זה, גם אם תוכנה נובע מן הטיעונים שלהם.
נימוק נוסף מציע שערביי ישראל המבצעים מעשי רצח אידיאולוגי אינם מושפעים רק מדברי הסתה הנשמעים בישראל או מן הסלחנות שמגלה הנהגת השמאל, אלא גם מגורמי השפעה מחוץ לישראל. זו גרסה מתוחכמת ועקיפה של האמירה הראשונה, המוקצית מחמת האיסור. היא תולה את החרגתם של אזרחי ישראל הערבים ממחנה השמאל בתיאור עובדתי, ניטרלי כביכול משיפוט נורמטיבי, של זרותם הלשונית והתרבותית.
"לא אנחנו מוציאים אותם מקרבנו", יטען הטוען, "אלא נסיבות חייהם וזיקתם האתנית אל אויבים חיצוניים, ועל כן אין לנו השפעה על מעשיהם". דא עקא, גם הטענה העקיפה מסתמכת על אפיון שליש מהמחנה שלהם על מי שאינם בשר מבשרה של הזירה הפוליטית הישראלית. יתרה מזו, הנימוק גם אינו משכנע, שכן אם מגזר של אזרחי ישראל חשוף יותר ממגזרים אחרים להסתה ממקור חיצוני, אפשר לצפות ממנהיגים ישראלים שיהיו זהירים יותר בגילויי סלחנות כלפי עידוד לאלימות בקרב אותו מגזר.
אם אפשר להוכיח קשר סיבתי בין דברי הסתה למעשי רצח, הניסיון מראה שהסכנה הנשקפת מן ההסתה בקרב מחנה השמאל חמורה בהרבה, מבחינה כמותית, מזו הנשקפת מן ההסתה בקרב מחנה הימין. כדי לטעון אחרת, נאלץ הטוען לפנות להבחנות המערערות לגמרי את תוקפו הנורמטיבי של הטיעון.
