צאת השבת האחרונה. 25 שעות של שקט נגמרו כשהפעלתי את הטלפון הנייד והחלו לזרום הדיווחים על טבח מחריד בבית הכנסת "עץ חיים" של הקהילה היהודית בפיטסבורג, פנסילבניה.
כדרכם של אירועים נוראים כאלו, ההלם מכה ובתחילה רב הנסתר על הגלוי. חמישה הרוגים? שמונה? ומניין הפצועים? המספרים רק הלכו וטיפסו. כאב לי. כאב נורא שמכיר כל יהודי בעולם כאשר יהודי אחר נפגע. כשר התפוצות, "שר היהודים" כפי שאני נוהג לכנות זאת, אירועי אנטישמיות ברחבי העולם תמיד נוגעים בי באופן קצת שונה. קל וחומר כשמדובר במתקפה האנטישמית החמורה ביותר בתולדות ארה"ב.
בעוד הידיעות על האסון ממשיכות לזרום, הנחיתי את אנשי לשכתי לבטל את הפגישות שנקבעו לי בימים הבאים, גם החשובות ביותר, ועליתי על הטיסה הראשונה לארה"ב. אף שאינני אוהב טיסות (ימיי בהייטק, שבהם טסתי מאות פעמים, חידדו לי את מה שידעתי תמיד – אין כמו בבית), החלטתי שהאירוע הנורא הוא שעה שבה עלינו לחזק את הקהילה היהודית ברגעיה הקשים, לחבק ולתת כתף.
בדרכי אל הקהילה שמעתי ניצני ביקורת בישראל על יחסה של ממשלת ישראל ליהדות ארה"ב בימים שבשגרה, ועל כך שיש טעם לפגם להגעה בעת אסון כאשר יש מחלוקות חריפות בחיי היומיום. תופתעו, או שלא, אבל דבר מאותה ביקורת לא נשמע מצד אחינו בקהילה בפיטסבורג.
התקבלתי בחום ובאהבה, כנציגה של מדינת ישראל. האנשים הרבים שפגשתי העריכו את ההתגייסות והשותפות של העם בישראל והעם היהודי כולו באבלם הכבד. מילת ביקורת או אכזבה לא נשמעה שם. בכלל, המחשבה שעלינו להימנע מלתת כתף בעת כזו בגלל חילוקי דעות שבשגרה, היא מחשבה מוזרה. בישראל אין לנו שום ציפייה כזו מיריבים פוליטיים, מעולם לא שמעתי ביקורת כזו על איש שמאל שבא לנחם אבלים בהתנחלות, או על אדם חילוני שהגיע לתמוך בשכנו החרדי. חילוקי דעות אינם חילוקי לבבות, ואסור שיהיו.
פגשתי קהילה מיוחדת, חמה וקטנה, רוב האנשים גרים לא רחוק זה מזה ותחושת משפחתיות יוצאת דופן מחברת בין כולם. האם כולם משתייכים לאותו זרם דתי ותרבותי? לא. האם זה פוגם באחוות הקהילה? גם לא. וזה כל היופי.
על אף האסון הנורא שבו נספו 11 אנשים תמימים, לא ראיתי בקהילה את המוות אלא להפך. ראיתי חיים. ראיתי קהילה חזקה, אנשים שמחים, חברות איתנה. את הרוח הזו אי־אפשר לשבור.
התרגשתי לראות מכאן את הסולידריות יוצאת הדופן שהפגינה החברה הישראלית עם אחינו בקהילת פיטסבורג. שלטים בבתי הספר, משלחות סיוע – כל סדר היום במדינתנו שלנו עסק באסון של אחינו שמעבר לים. לשמחתי, גם הקהילה כאן הרגישה את הסולידריות בישראל, התרגשה והתחזקה ממנה.
לאחר שפגשתי את כל מנהיגי הקהילה היהודית, את מושל פנסילבניה טום וולף ואת ראש עיריית פיטסבורג ביל פדוטו, הגענו למקום האירוע.
קשה למצוא את המילים הנכונות. מראה חורי הקליעים בחלונות בית הכנסת היה קשה. המחשבה על אחינו שבאו לתפילת שבת שגרתית ונקלעו לתופת של יריות ודם, הייתה ונשארה מצמררת. שיחתי עם רב הקהילה, הרב ג'פרי מאיירס, שסיפר לי על כך שנאלץ להסתתר בחדר צדדי כדי להינצל מהטבח, הזכירה לי ימים אפלים בתולדות עמנו.
המתפללים בפיטסבורג נרצחו בבית כנסת משום שהם יהודים. זו הסיבה היחידה. הרוצח הנתעב לא הבדיל בין קונסרבטיבי, לרפורמי ולאורתודוקסי, בין דמוקרטי לרפובליקני. הוא הונע בידי שנאה בוערת, וחיפש קורבנות שיענו על מאפיין אחד בלבד: יהודים. זו אותה שנאת יהודים שמביאה את אויבינו לירות עלינו טילים מדרום, את שונאינו הרחוקים לשגר לעברנו זרועות טרור מטהרן, זו אותה שנאה שהניעה את אויבינו משחר ההיסטוריה, מהמן ועד נסראללה.
שנאת יהודים ושנאת ישראל דבר אחד הן. האנטישמיות שהכתה בקהילת עץ חיים, כמו זו שמניעה את תנועת החרם, רוצה לחסל את החזון היהודי והציוני.
ואת זה אסור לנו לקבל. עלינו להילחם בכך בכל זמן ובכל מקום. בכל מקום שבו יש שנאה, התשובה היא אהבה. במקום שבו יש חושך, אנו נבחר באור. בכל מקום שבו נפגוש שנאת יהודים, נילחם בה ונוקיע אותה, ניאבק על ביטחוננו האישי וביטחון אחינו היהודים, יהיו היכן שיהיו.
אני חוזר הביתה, לישראל, חדור אמונה בחשיבותה של אחת מהמשימות הגדולות של הדור הנוכחי – חיזוק תחושת הערבות ההדדית ובניית הגשרים בינינו ובין אחינו שבתפוצות.
המחשבה שרגש האחווה בינינו תלוי בטשטוש המחלוקות היא מחשבה שמעמידה פנים כאילו היא פועלת לאחדות, אך למעשה היא מרחיקה ומפלגת, שכן היא מכריחה אותנו לבחור בקשר רק עם הדומים לנו במחשבותינו ובהשקפותינו. אני מאמין שהקשר בינינו הוא כמו במשפחה – אחים ואחיות, שהקשר ביניהם קודם לדעות ולהשקפות ולכן אפשר להתווכח, אפילו בחריפות, בלי לאבד זה את זה. ויכוחים בתוך המשפחה הם תמיד בסדר, כל עוד היא נשארת משפחה.
כשר החינוך וכשר התפוצות אמשיך לחזק את תחושת הערבות ההדדית בינינו, בתוך החברה הישראלית ועם העם היהודי בכל מקום שהוא. השנה הכרזתי כי שנת הלימודים במערכת החינוך תהיה שנת האחדות, תחת המשפט המלווה "שומרים על אחדות – שומרים על ייחודיות".
זה צו השעה. לפעול כדי להעמיק את האחדות בין כל חלקי החברה הישראלית והעם היהודי, בלי לוותר על עמדותינו. אחדות שמבטאת חוזקה, ואש שלא תכבה.
עם ישראל חי.
