רגע אחרי שמימשנו את חובתנו האזרחית בבחירות המקומיות, פנינו לממש את חובתנו ההורית ולקחנו את הילדים לטייל ביום השבתון. יחד עם עשרות משפחות מהקהילה הירושלמית השלווה שלנו פנינו דרומה, לעטוף את העוטף או שמא להתעטף בעוטף. הביקור המהנה בנתיב־העשרה ובשדרות לא הניס את המחשבות הנוגות, הרגש והשכל נעו בין גאווה גדולה לתסכול ורצון עז לדפוק את הראש בקיר.
לפני 16 שנים שירַתּי באזור, הייתי מש"קית ת"ש במעבר ארז במשך חודשים ארוכים. זה היה בסיס קשה, מתיש, עברו בו אלפי ערבים מדי יום לעבודה בישראל הקטנה ובחזרה. לידנו היו היישובים ניסנית, אלי־סיני ודוגית. פסטורליה לא הייתה שם, גם השקט הביטחוני לא היה הרמטי, אבל היו חיים והייתה שליטה. צפיתי השבוע על מעבר ארז השומם מהגבעה בנתיב־העשרה, הסברתי לבן השש עם העיניים הסקרניות שישב מאחור מה היה שם ומה עכשיו (כמעט כלום, למעט מקרים הומניטריים), נזכרתי במציאות הלא־פשוטה והשוחקת של אז והבטתי על הקטסטרופה של היום.
שתי חומות בטון אימתניות חוצצות בין היישוב המשגשג הזה לבין רצועת עזה. חומות ענק, בלתי נתפסות, מלאות באמצעים אלקטרוניים משוכללים ובמגדלי תצפית משוריינים עד השמיים. מהצד האחד, נתיב־העשרה, מושב של כ־800 תושבים, בנים חוזרים ונכדים. סמדר שמילוביץ שהדריכה אותנו היא אם לשלושה וסבתא לתשעה. כולם גרים במושב, מושב של חקלאים, אנשי אדמה בכל מובן שהוא. היישוב נעקר מחבל ימית ועבר צפונה, לתוככי ישראל הקטנה. הוא קרוי על שם עשרה חיילים שנהרגו בשנת 1971 בתאונת מסוק, ועד היום אנשי המושב נמצאים בקשר הדוק עם משפחות החללים. אין דברים כאלה, באמת אין.
כ־150 מטר דרומה משם, מהעבר השני של מפלצת הבטון, שכן פעם היישוב ניסנית. יישוב מתוק שהוחרב עד היסוד בגירוש של שנת 2005. היום, מספרת סמדר, הקים שם חמאס בסיס קדמי שלו, על חורבות גני הילדים של ניסנית. "משם הם יורים עלינו, יש לנו 15 שניות במקרה הטוב להיכנס למרחב המוגן". הם יורים מהמבואות של בית־לאהיא ושל בית־חנון בצפון הרצועה, משם שומעים את צעקות ההמונים, את השנאה, את קולות המסגדים. שומעים ולא רואים, כי הממשלה והצבא החליטו שהחומה צריכה להיות די גבוהה כדי לנטרל לפחות חוש אחד: את חוש הראייה. שומעים ומריחים, שלא לומר נחנקים, אבל לא רואים. אין מציאות שממחישה טוב יותר את המושג "עצימת עיניים" מאשר המציאות בנתיב־העשרה.
סמדר מציגה את שאריות הקסאם המחלידות אל מול השאריות הכסופות המבריקות של טיל 'כיפת ברזל' עם העיניות המדויקות שפוגעות באותם קסאמים. אותה כיפת ברזל שהצילה ועוד תציל חיים. כמה גאווה על אומת ההייטק והסייבר שהצליחה לפתח טיל יירוט משוכלל כל־כך וכמה תסכול על טיל חכם, שלא לומר גאוני, שעולה עשרות אלפי דולרים אל מול טיל פרימיטיבי וטיפש. מערך טילים שנועד לאפשר אורך נשימה לדרג המדיני אבל בשטייטל הקטן שלנו הפכו אותו לתכלית הכול. כמו הגדר, כמו המכשול.
הלב מתמלא גאווה על החומות המשוכללות, המכשול התת־קרקעי שסמדר סיפרה עליו, המכשול הימי, המצלמות והחיישנים. אבל אתם יודעים מה הכי מתסכל את סמדר? השריפות. כששאלנו אותה על עפיפוני התבערה, ראינו שמשהו התכווץ שם בפנים. "שבעת החודשים האחרונים הפכו לסיוט", אמרה והתייחסה לשריפות הבלתי נגמרות שמכלות את הטבע ואת החקלאות. אומת ההייטק והסייבר נותרת חסרת אונים מול הנשק הפרימיטיבי ביותר בהיסטוריה. זה לא כשל טכנולוגי, זה כשל מחשבתי ותפיסתי, ונגדו אין התמגנות ושום טכנולוגיה לא תעזור.
כשנכנסים למושב יש שלט שמכווין ל"נתיב לשלום". האופטימיות הנאיבית של העם היושב בציון, זה שבאמת מבקש שלום ורודף אותו יותר מכול. ה"נתיב לשלום" הזה הוא בעצם פסיפס מקסים על מפלצת הבטון הנושא את המילה 'שלום' בשפות שונות, ומודבק על הצד הפונה לעזה. נאיביות מתוקה־כמעט, שחושבת שמה שמניע את מארגני צעדות השיבה הוא שלום. יורים עליהם, שורפים אותם, מנסים לרצוח – והם מכריזים שלום. יש בזה משהו יפה, כל עוד הוא לא מעוור אותנו.
האיום הנוסף
קשה שלא להישאר פעורי פה מול סמדר. מול העוצמות של התושבים, השגשוג למרות הלחימה, והאופטימיות. גם אחרי שגירשו אותה מסיני, היא שבה והתחברה לאדמה ולארץ. ציונות בלי סוף. מה חשבת על ההתנתקות, שואל מישהו בקהל, וסמדר עונה תשובה מתסכלת. "אני מאמינה במשפט 'ונשמרתם לנפשותיכם', היה כל־כך הרבה דם וסבל בגוש קטיף שהם היו צריכים ללכת משם". היא אומרת את זה בכאב, לא בשנאה. ומה תגידי אם יאמרו את זה עלייך, ממשיכים לשאול. "אני מכאן לא זזה", היא מכריזה באסרטיביות מוערכת, "זה הבית שלי. וגם אני בגבולות הלגיטימיים של ישראל". יש כאן קצת מהישראליות שכל־כך אוהבת להיות בקונצנזוס, להרגיש טוב עם עצמה, לעצום עיניים, וגם קצת מ"לא בחצר האחורית שלי" – כי כשהטרור מגיע לחצר האחורית, שלא לומר הקדמית, של סמדר, היא בעד לכתוש להם את הצורה, לא להתקפל ולברוח. והיא צודקת.
הם כועסים על הממשלה, על ביבי וליברמן שלא יורדים אליהם לחזק, על ההצהרות הגדולות מול הרפיסות בשטח. הם כועסים על התקשורת שלא משמיעה את קולם והם מתחננים לאכפתיות משאר הישראלים. "תזעקו את הזעקה שלנו", היא מבקשת. אז אני זועקת. כי מגיע להם, כי הם באמת מלח הארץ, כי היום זה שם ומחר זה כאן, כי כולנו רקמה אנושית אחת וכי עזה תאכל אותנו פסיכולוגית ולא רק פיזית.
בסוף אפריל 1956 נרצח רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל־עוז. משה דיין ספד לו, בהספד שנצרב בתודעה הישראלית: "איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל־עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקורענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים".
וכמו אז, גם היום. דבר לא השתנה. בזכות הרוח ננצח ובגלל נפילת הרוח נפסיד. לתושבי נתיב־העשרה יש רוח, אני רוצה להאמין שגם לנו. ולפיקוד הבכיר בצבא? ולממשלה? 
