מצד אחד, טקסס עצומה בגודלה. מצד שני, הבחירה בטיסה מעיר לעיר מפספסת את המפגש עם המקומיים. ולכן ביליתי לא מעט זמן השבוע בדרכים הטקסניות ובשוליהן. באחת העצירות, לא רחוק מהעיר לארדו על גבול מקסיקו, שאל אותי מוכר בחנות נוחות הצמודה לתחנת דלק שאלה שלא התכוננתי אליה. "תגיד, מה הישראלי הממוצע חושב עלינו האמריקנים?"
כרטיס האשראי עם האותיות העבריות כנראה הסגיר אותי, ולא נותרה לי ברירה אלא לענות. האמת היא שקצת התביישתי. מה אני אמור לומר לו, שרוב הישראלים בכלל לא יודעים מה קורה בין ניו־יורק ללוס־אנג'לס? שמבחינתם באמצע יש מדבר ציה ושממה, כי זה מה שמשודר להם מהתקשורת הליברלית בחופים, שמהודהדת ברוב כלי התקשורת אצלנו כמעט אחד לאחד? אמרתי מדבר ציה ושממה, אבל זה עוד במקרה הטוב. הנה ציוץ שכתב השבוע פעיל שמאל בטוויטר: "אמריקה זה כזה: כאן זה ניו־יורק, ויש בה את האנשים הכי מתוחכמים בעולם; בצד השני זה לוס־אנג'לס, בית למוחות הכי יצירתיים באמנות הפופולרית. יש לנו עוד כמה נקודות נחמדות בקצוות. באמצע יש לנו זומבים דבילים שנוסעים בטנדרים ורוצים לרצוח בשם איש אחד שחי במזרח התיכון לפני 2,000 שנה".
מאיפה להתחיל בכלל. נניח לרגע לפרץ הזחיחות הליברלי ולאמונה היוקדת שכל התחכום שבעולם נמצא בניו־יורק וכל היצירתיות בלוס־אנג'לס. גאוות יחידה – גם אם ילדותית ומופרכת מיסודה – היא לא בהכרח דבר מגונה. אבל זה לא מספיק, צריך גם לדרוס את הצד השני, אחרת מה עשינו. אז בקצוות יש "כמה נקודות נחמדות", תודה לך באמת. אבל בגדול מה שיש בטקסס, טנסי, קנטקי, אוהיו, מינסוטה, דקוטה, יוטה, קולורדו ועוד מדינות במערב התיכון, בדרום ארה"ב ובצפונה זה "זומבים דבילים שנוסעים בטנדרים ורוצים לרצוח".
הצייצן, אלון מזרחי שמו, אינו הבעיה. הוא לפחות ישיר וכן, אומר בפנים את מה שלא מעטים בשמאל הישראלי והעולמי חושבים. הרי ברור שהוא לא מאמין באמת שכל מי שאינו גר בניו־יורק ובלוס־אנג'לס הוא אוויל משריש. העניין פוליטי לחלוטין: המדינות הללו צבועות באדום רפובליקני והעניקו את הנשיאות לדונלד טראמפ; הכותב הוא איש שמאל, אז כל מי שלא חושב כמותו הוא מטומטם, ויאללה בוא נגדיר אוכלוסייה של 150 מיליון בני אדם כ"זומבים דבילים". גם לשיטתו, אפילו בוויומינג – המדינה השמרנית ביותר בארה"ב – כרבע מהתושבים הצביעו להילרי קלינטון, כלומר שייכים לקבוצה שמסומנת אצלו דווקא כאנשים "יצירתיים ומתוחכמים". מה פשר ההכללה המטורפת הזאת?
זהו העידן הבלתי ייאמן שאנו חיים בו. עידן שמאפשר מצד אחד פרגמנטציה עד לרמת המולקולה, פירוק של כל דבר לחלקיו הכי קטנים והגדרתם בתכונות ובשמות, ומצד שני עידן שאין מכליל ממנו, אין מונוליטי ממנו, אין מייאש ממנו. מה, באמת אי אפשר להבדיל בין דעות פוליטיות לדעה שלך על כמות השכל שלאוחז באותן דעות פוליטיות יש בראש? מה, באמת אי אפשר להפריד בין המחלוקת העזה שיש לנפתלי בנט עם הקונסרבטיבים ובין ההגעה המהירה והנדרשת שלו לפיטסבורג, להזדהות עם הקהילה באבלה?
מה, באמת היה כל כך קשה השבוע לכתבת האדריכלות של הארץ להבדיל בין אירוע טרגי כמו מחיקתה של משפחת עטר ברגע אחד בתאונת דרכים ובין השאלה איך צריך להגדיר את המקום שבו הם חיים – יישוב או התנחלות? מה, באמת הרבנים הראשיים לא יכלו להפריד בין אי רצונם לתת לגיטימציה לקונסרבטיביות ובין הדבר האנושי הכי בסיסי – לקרוא למקום שהתפללו בו "בית כנסת"?
כולם יכולים, אבל כולם גם שבויים בצורך הבלתי נשלט להיות הכי בוטה, הכי חד, הכי מרגיז, הכי פונה לבייס. על חלקם הניסיון הזה מתהפך כשהם עוברים את הגבול בלי לשים לב, ואז הם מנסים למחוק ולתקן – ע"ע הכתבת מהארץ – אבל לרוב, יש קהל להכללות הגסות האלה. וכן, אני אומר את זה גם לעצמי. קל מאוד לסנוט בשמאל הישראלי או האמריקני שמחפש ולא כל כך מוצא בשנים האחרונות מסילות ללב הציבור הרחב; אבל כל אחד בשמאל הוא אדם בפני עצמו שאנחנו צריכים לכבד את דעותיו, להסתכל עליו כאדם ולא כחלק מגוש גדול ואחיד.
הגיע הזמן לקצת אנושיזציה של ההתנהלות שלנו ברשתות החברתיות, ובגלישה של ההתנהלות הזאת לחיי היומיום. הרשתות הללו היו אמורות להכיר לנו את העולם, לקרב אותנו זה לזה, ובמקום זאת הפכו לגורמי הקיטוב החריפים ביותר. זה נכון משני הצדדים, ואף אחד לא יוצא כאן נקי.
"שמע", אמרתי לבחור ההיספני בחנות הנוחות אחרי שתרגמתי לו את הציוץ הנ"ל. "האמת היא שאין דבר כזה ישראלי ממוצע, בדיוק כמו שאין אמריקני ממוצע. הנה, אני מניח שאתה מצביע לדמוקרטים, כנראה גם רוב המשפחה שלך, ולמרות זאת אתה חי במדינה אדומה עמוקה כמו טקסס. אז מה אתה, לדעת הצייצן ההוא – יצירתי ומתוחכם, או זומבי דביל שנוהג בטנדר?"
הוא צחק, והשיב: "הלוואי שהיה לי טנדר. האמת היא שאני עובד כאן שעות נוספות בדיוק כדי לקנות אחד כזה. אתה רואה, מתברר שהישראלים יודעים עלינו לא מעט".
