משלחת נשואת פנים וחשאית עשתה את דרכה אל האדמו"ר מגור בערב השבת שעברה. היו שם מזכיר מועצת גדולי התורה וכמה מנציגי האדמו"רים האחרים. מטרתם הייתה אחת: להסיר את מועמדותו חסרת הסיכוי של יוסי דייטש, ההפתעה הנעימה של הבחירות המקומיות, וללכת עם אלקין. האדמו"ר מגור, כמנהגו בקודש, לא אבה לשמוע. התעקשותו על דייטש הייתה המשך ישיר להתעקשויות אסוניות אחרות של האדמו"ר בשנה האחרונה: התעקשותו על התפטרות נציגו מתפקיד שר הבריאות, התעקשותו על חוק הגיוס שכמעט פירקה את הממשלה פעמיים, ועכשיו ההתעקשות בירושלים. מרוב כעס על גפני ודרעי הוא העניק להם את ראשות העיר על מגש. החסידים שוב חתכו לעצמם את האף כדי להרגיז את הפרצוף.
הנפגע העיקרי יהיה שוב החסיד מספר אחת, יעקב ליצמן. מצווה לציית לרבנים, לא מצווה לנצח, ניסה שלשום לנחם את תומכיו, אבל ספק אם אלה התנחמו. הוא עלול להיות הנפגע העיקרי: מה יקרה אם הליטאים ידרשו עכשיו את הבכורה שבה החזיקו החסידים עד היום? הריצה הנפרדת העידה שהם סובלים מייצוג חסר משמעותי ברשימה המשותפת. ומה יקרה אם גפני ידרוש לעצמו, לפיכך, את התפקיד הבכיר?
מדברים רבות על ההצבעה העצמאית של חרדים, אבל זו עדיין תופעה שולית. המפלות החרדיות נבעו כולן מההתקוטטות בצמרת. הם איבדו את בית־שמש, נאלצו להמליך דתי סרוג בירושלים, איבדו את ערד. יש יותר חרדים ברחוב אבל פחות בבנייני העירייה. אין קיטון משמעותי ברמת המשמעת של המצביע החרדי לרבותיו, אבל יש גידול ניכר במספר הרבנים האלה. עשרות מוקדי כוח עצמאיים מסתכסכים אלה עם אלה ופוגעים זה בסיכוייו של זה.
באופן משונה, האחדות החרדית קיימת כרגע רק במקום אחד: בהתנגדות חסרת הטעם לחוק הגיוס, שהולכת כמו תמיד אחר הקיצוניים. האם כוחם של הליטאים וש"ס יגבר הפעם על החסידים, והם יכופפו את ידי מועצת גדולי התורה ויאפשרו לחוק המרוכך לעבור סוף־סוף? האם בפעם הראשונה בכהונה הזאת לא תושפע החלטת החרדים כולם מעמדתו של החריף שבמתנגדים? בשביל זה כל הגדוילים, כפי שהם מכונים, יצטרכו לשכוח את החבורות והמכות הטריות, ולשבת יחד.
