משהו בבחירות המקומיות מצליח להציף את הרע, הקטנוני והמכוער. בבחירות הארציות יש איזה דיסטנס הכרחי, ואפשר לעסוק גם קצת באידיאולוגיה, אבל בבחירות המקומיות הכול אישי, אישי מדי. לחברי כנסת ולמועמדים לראשות הממשלה יש איזו הילה של סלב מורם מעם, אבל בבחירות המקומיות אתה עומד אחרי המועמד לראשות המועצה בתור במכולת. וזה לא סימפטי, כי הוא יודע טוב מאוד שאתה לא מצביע לו, וגם אשתו יודעת, והיא כבר שנתיים לא מדברת עם אשתך, וכל העסק הופך לעיסה מאוד לא נעימה. וזה עוד לפני שדיברנו על ההכפשות.
מערכת הבחירות המקומית היא צלחת פטרי של הטלת רפש, בחישה, הוצאת דיבה והטחת האשמות. זה דוחה. יש מועמדים שמנסים בכל פעם להתעלות מעל כל זה, ולשמור על לשון נקייה וקמפיין חיובי (שלא לדבר על סביבתי…) אבל גם הם נשברים בסוף כשהם לא מצליחים לעמוד בכמויות השקרים המוטחים בהם מהמועמד המתחרה וחבורתו. מעטים שורדים עד הסוף, אבל הם נשארים עם בוץ שחור שהצטבר להם בלב, עלבון ועבודה קשה שצריך לעשות כדי להחזיר לעצמם את שמם הטוב.
את איסור לשון הרע אנחנו מכירים. החפץ חיים הצליח להרחיב אותו למקסימום, לאופקים שלא יכולנו לדמיין, בהכילו באיסור זה גם אמירת טוב על אדם לאדם ששונא אותו, ואפילו אמירת אמת על מישהו. אם לסכם את "שמירת הלשון" נוכל לומר בקיצור: סתמו. עדיף לכם. או כמו שאומר רב חסדא בשם מר עוקבא במסכת ערכין בבבלי: "כל המספר לשון הרע אמר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור בעולם".
עד כאן הכול ברור, אלא שספר ויקרא הצמיד את "לא תלך רכיל" ל"לא תעמוד על דם רעך": "לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך, אני ה'". כלומר, אם אתה יודע משהו שיכול להציל את גופו, נפשו או רכושו של חברך, אתה מחויב לפי ההלכה (והמוסר) לעשות את זה. הצימוד הזה הטריד פוסקים רבים לאורך ההיסטוריה והפך את החיים שלנו למורכבים ביותר. בעוד החפץ חיים מחייב אותנו לסכור פינו, בא המשך הפסוק ומחייב אותנו לפתוח אותו, גם כשממש לא בא לנו. תודה באמת.
אתם שואלים את עצמכם בוודאי באיזו זכות באה הבחורה הזאת ומרביצה בנו תורה, ומה הקשר לבחירות. אתם צודקים, ואני אסביר. לשון הרע היה החטא הפופולרי ביותר בחודש האחרון. ככל שהמועצה קטנה יותר או המאבק צמוד יותר, כך קשה יותר לשמור על הלשון. אבל מה אם אני יודעת משהו על מועמד שפוסל אותו מוסרית מלכהן כראש רשות? ואני לא מדברת על מועצה או מועמד ספציפי. זאת בעיה חוצת רשויות. מה אם הוא נגוע בפלילים או בשחיתות? מה אם יש פער אדיר בין איך שהוא מציג את עצמו ובין יכולותיו האמיתיות, ואני יודעת את זה? האם אני לא מחויבת לספר את זה לציבור, בבחינת "לא תעמוד על דם רעך"?
חנן פורת זצ"ל אמר במאמרו "מרכילות עד שפיכות דמים", ש"בעת החיוב להעיד, אין לאיסור רכילות כל תוקף, וממילא אין עוד הבחנה בין הצלת נפשות להצלת ממון", ומרחיב את חובת העדות לכל מה שעלול לגרום נזק לאחר, כגון הימנעות לדווח על פגמים באדם שרוצה להתקבל לעבודה או לשידוך. ואם באדם פרטי העלול להינזק מדובר, ציבור שלם לא כל שכן.
לכאורה זה פשוט: אם אני באה לעשות טוב, ולהציל ציבור ממועמד לא ראוי – אני מחויבת לעשות כן. אם אני עושה את זה מסיבות קטנוניות אישיות, ובוחשת בקדרה של רפש ורכילות – אסור לי לחלוטין. אבל מה עושים עם 50 אלף הגוונים של האפור באמצע? כי כאמור, בבחירות המקומיות אין שום דבר שהוא לא אישי, וקשה מאוד להפריד.
זאת בעיה ואין לה פתרון. אבל יש לי הצעה אחרת שאולי תהפוך את הבחירות הבאות לנעימות יותר ויהודיות יותר: ועדת הבחירות המרכזית תעניק למועמדים הנקיים והחיוביים בונוס של 5 אחוזים מקולות המצביעים, ותגרע אותו מהמכפישים המעוררים מדון. אולי אז יהיה נעים יותר במכולת ובכלל. כמו שאומר בעז שרעבי: הלוואי.
