נוח לנו לחשוב שהטבח בשבת שעברה בפיטסבורג הוא קריאת השכמה ליהדות ארה"ב, אבל לא פחות מכך הוא קריאת השכמה ליהדות של ארץ ישראל ומדינת ישראל. אנו עוסקים תדיר בשאלת יחסינו עם יהדות העולם, אבל את האמת – שהיא בלבד יכולה להיות הבסיס ליחסים אלה – לא רבים מאיתנו מוכנים לחשוב, ועוד פחות מכך לומר: מקומו של יהודי הוא אך ורק בארץ ישראל.
דור של תיקונים הוא דורנו. אנחנו נתונים בתהליך של שיפוץ ושדרוג של מה שעשו כאן אבותינו בשניים־שלושה הדורות שעברו. עיקר השיפוץ והתיקון אינו נוגע כל כך למעשים, אלא דווקא לתודעה. אם הצד המעשי אינו תקין, הפגם שבו נובע בדרך כלל מן התודעה הלא שלמה, ולא מהמעשה.
כך בעניין ארץ ישראל וכך גם בעניין היחס שלנו ליהדות הגלות, שמחייב תיקון יסודי. יחסה של הציונות ההרצליאנית לגלות היה דו־ערכי. מצד הלך הנפש, מצד רוחה, שללה הציונות את הגלות מכול וכול. היא דיברה על דמות הישראלי החדש – יליד הארץ, הלוחם, מייבש הביצות, האוחז בנשק, כובש הארץ, עובד האדמה, השזוף, הבריא בגופו ובנפשו – כדמות האידיאלית. הניגוד בין הדמות הזאת לדמות היהודי הגלותי – הלבן, החיוור, הכחוש, הבטלן שחי מהאוויר, שאין בידו נשק מגן – הורם על נס והפך למובן מאליו.
אבל בו בזמן, מבחינה אידאולוגית, לא שללה הציונות את הגלות שלילה מוחלטת. היא באה רק "לפתור את בעיית היהודים", משמע לענות לצורך שהתגלה רק בגלויות שבהן סבלו היהודים מאנטישמיות. לגבי מדינות שבהן לא נרדפו היהודים לא היה לציונות מה לומר. למרות הלך הנפש האמור, היא לא באה אליהם בתביעה מוסרית מפורשת לעזוב את הגלות, ולראות פגם רוחני יסודי בעצם החיים מחוץ לארץ ישראל.
הטבח בפיטסבורג חייב להיתפס מבחינתנו כקריאת השכמה לתיקון יסודי של יחסנו ליהדות הגלות: גם כאן נדרש עתה שיפוץ ושדרוג של התודעה הציונית ההיסטורית, ועיקרו היפוך היוצרות: שלילה אידאולוגית מוחלטת של הגלות ותביעה נחרצת לחיסולה, ויחד עם זאת, מצד הלך הנפש, אמפתיה ליהדות הגלות וליהודים שטרם אזרו כוח ואומץ לצאת ממנה.
מוזר שאין הדברים ברורים. פלא שבדור הזה, אחרי אלפיים שנות גלות, יש עדיין יהודים שלא מבינים את מקומם. חידה היא כיצד יכולים יהודים, בגלות ובארץ ישראל, לתת לגיטימציה לתופעה הזאת. כואב שאנחנו והם זקוקים עדיין לאירועים מהסוג שחווינו בשבת שעברה כדי להבין את האמת הפשוטה שאין בלתה: מקומו של יהודי הוא אך ורק בארץ ישראל.
החטא של בית שני, פגם שלפי כמה דעות מנע ממנו להגיע לשלמותו, להשראת השכינה במלואה, היה בכך שיהדות בבל נותרה בגלות למרות האפשרות לעלות ולהצטרף להתחדשות החיים בארץ ישראל. את הפגם הזה, המושרש עמוק בנפשיות היהודית עד ימינו אלה, הגיע הזמן לתקן. הגיעה זמנה של שלילת הגלות מכול וכול.
במובן הזה התביעה הנחרצת הזאת אינה רק תיקון אידאולוגי של השלב הראשון של שיבת ציון המודרנית; היא גם תיקון חטא פרטי של כל אחד ואחת מאיתנו יהודי ארץ ישראל. אנחנו מעדיפים לא לצאת בריש גלי נגד הקיום היהודי בגלות. יש לכך סיבות רבות ואין צורך לפרטן. אבל כל הסיבות האלו אינן תירוץ מספיק לחטא היסודי שלנו – חוסר אומץ הלב לומר במפורש ליהודי הגלות שמקומם הוא רק כאן איתנו בארץ ישראל.
אחד הביטויים המובהקים לחטא הזה שלנו הוא הביטוי המכובס "יהודי התפוצות". הביטוי הזה, שלא כביטוי "יהודי הגלות", הוא ניטרלי. אין בו תביעה מוסרית. הוא מעדיף לכסות על ערוותנו וערוותם של יהודי הגלות. אבל כולנו יודעים שלא נוכל לברוח מן האמת עוד ימים רבים.
אפשר כמובן לדבר על מה שכבר מתחולל במדינות אירופה, ועל הצפי ליציאת אירופה סופית כבר בעשור הקרוב. אפשר גם להתריע בפני יהדות ארה"ב, במיוחד בעקבות הטבח בפיטסבורג ואירועים אנטישמיים רבים אחרים, על שמצבם מתחיל להזכיר יותר ויותר את מצבה של יהדות גרמניה המעטירה בתחילת שנות השלושים של המאה שעברה. אבל בדיוק מן האזהרות הללו אנחנו אמורים להתעלות. הקריאה לחיסול הגלות אינה צריכה לבוא בגלל האנטישמיות שמרימה שוב את ראשה, אלא בגלל האמת המוסרית הישראלית השלמה התובעת מכל יהודי לשוב למקומו ולעצמו.
אנחנו צריכים לחבק כל יהודי באשר הוא ועם זה לומר לו בלי להתנצל: חזור לעצמך וחזור למקומך. מקומך איתנו, ורק איתנו, כאן, בארץ ישראל ובמדינת ישראל.
