באמצע היום המטורף של הבחירות, ליד הקלפיות, הוא פנה אליי. "אני מצביע לך, את יודעת? אני מצביע לך למרות שאומרים עליי שאני מיזוגן שרוצה שכל הנשים תשארנה במטבח. למרות שאמרו עליי שאני בעד הדרת נשים. למרות שאני חשוך ופרימיטיבי". היה לו חיוך גדול על הפנים. וקריצה בעין. את הדו־שיח הקצת סוריאליסטי הזה ניהלתי עם הרב אלי סדן, ראש מוסדות בני דוד בעלי, ואחד מ־1,059 האנשים שבחרו בי לנציגת עלי במועצת בנימין.
79 אחוזים מתושבי עלי החליטו שאישה מזרחית, עולה מצרפת, ראויה להיות נבחרת הציבור של היישוב. 79 אחוזים מתושבי היישוב שהשם שלו מתכתב בשנה האחרונה עם מיזוגניה ורצון להקטין ולהקניט את הנשים החליטו שאישה צריכה "לצאת מהמטבח" (כמליצה, כן?) ולהיכנס לקלחת הפוליטית האזורית. אז למי להאמין? למי שקבע שהרב סדן מצפה מנשים להיות אך ורק עקרות בית, או לרב סדן עצמו, שעודד אותי ובחר בי?
בני אדם נוטים לקטלג בני אדם אחרים. זאת מחלה מדבקת וממאירה, שעוקרת מן השורש כל אפשרות לשוחח, להכיר, להעמיק. כשמכניסים אדם למגרה זהותית, ונועלים את המגרה היטב־היטב, הדבר פשוט מונע מאיתנו כל יכולת לשפוט אותו לפי מעשיו, התבטאויותיו, בחירותיו.
כך עשו ליישוב שלם, ליישוב שלי, עלי. הפכו אותו למערה פרה־היסטורית שבה לנשים אין זכות בחירה וזכות להיבחר, אין כוח ועוצמה, מערה שבה הגבר שולט ומשתיק ורומס. ואני, בתוך עמי אנוכי יושבת, ורואה סביבי נשים רופאות, ונשים תלמידות חכמים, ונשים עורכות דין, ונשים מדעניות, ונשים מנהלות, וכן, גם נשים שבחרו להיות עקרות בית. ואישה אחת אשר בחרה להיכנס לפוליטיקה ונתמכה בידי כמעט 80 אחוז מהתושבים.
אולי הגיע זמן להפסיק את הקטלוג? אולי הגיע זמן להוציא את עצמנו ואת האחרים מהכלובים הדמיוניים? אולי יום אחד לא אזכה לרנטגן זהותי ברגע שאציג את עצמי כ"ללי דרעי, גרה בעלי"? או כאשר אכנס לאיזה משרד במטפחת על הראש ובשמלה הצנועה?
אני גאה בהיותי אמא־מתנחלת־דתית־מזרחית־עולה מצרפת. אני אוהבת לדלג בין הזהויות האלה ולחוות את כולן ביחד. אבל אל תנסו לנחש מה דעתי על נושא כזה או אחר בגלל הזהויות שלי. ייתכן שתופתעו. בעיניי, ריבוי הזהויות הזה מבורך, נעים, מורכב ונוח.
הרבה תהליכים עוברים על החברה הדתית־לאומית על גוניה, וכן על ההתיישבות ביהודה ושומרון. מצד אחד יש רצון "להרחיב את השורות" ולגרום לקהלים המזוהים איתנו בהקשרים אידיאולוגיים, חברתיים ופוליטיים רבים לחבור אלינו. אבל לשם כך עלינו להיפטר ממחלת הקטלוג.
כפי שהמציאות והבחירות הוכיחו שעלי היא הרבה יותר מאמירות ממש לא מוצלחות (אפשר לומר פוגעניות) כלפי נשים, כך אפשר לומר, למשל, שהמסורתיות היא הרבה יותר מפולקלור. שעולי צרפת הם הרבה יותר מקרואסונים ונתניה. שמזרחיוּת היא לא רק ש"ס. ושנשים שרצות לפוליטיקה זה הרבה יותר מעניין מגדרי.
בשבילי, מערכת בחירות בארץ היא לא פחות מנס. כעולה, הזיכרונות שלי מהבחירות בצרפת הסתכמו בכך שפשוט בחרנו במועמד הכי פחות אנטישמי. פה, בארצנו, במדינתנו, אנו זוכים להצביע ליהודים שטובת עם ישראל לנגד עיניהם. על זה בלבד אנחנו צריכים לזכור להודות ולהלל.
עם הניסים יש גם כמה מחלות. מולן עלינו לצעוק: אל תסגרונו בשום כלוב. יש לנו כנפי רוח.
