אני זוכרת את הפרפרים של ההתרגשות בבטן כשהתחלנו לנסוע. הייתי בת 16, כל כך אהבתי את החופשות המשפחתיות. אני זוכרת שאבא הצחיק אותנו, ואמא חילקה לחיילים במחסום סוכריות. אני זוכרת את הנוף היפה בכביש המפותל של מורדות ים המלח, ושהחזקתי לאחותי את היד, סתם ככה, כי פשוט היה לנו טוב כל כך. ואני גם זוכרת את האוטו שנסע מולנו, בנתיב שלנו, במהירות מטורפת ובחריקת בלמים, הטיות הגה תוך כדי ניסיון להתחמק, והבום הכי חזק ששמעתי בחיים.
ואחריו שקט. דממה.
אני זוכרת שלרגע עוד חשבתי שנמשיך לנסוע, אבל בשבריר השנייה הבא כבר ראיתי את אבא שלי מחוסר הכרה במושב ליד הנהג, ופניו מכוסות דם. ראיתי את אחי נושם בכבדות מאחורי ההגה, את אמא שלי בהלם ואת אחותי חיוורת, והידיים שלנו עוד אוחזות זו בזו בכוח. הדממה הופרה באנחות וקולות דאגה, ורק אבא לא עונה. ואין עולם בחוץ ואין יותר כלום. אנחנו בתוך אוטו מעוך: הספסל האחורי מקדימה, הצדדים לוחצים והתקרה בגובה הראש. אני זוכרת שרעדתי ובכיתי: אבא, אבא.
עוברות דקות ספורות וחיילים פותחים את הדלתות בעזרת קתות הרובים אבל אבא לכוד לגמרי ואני לא רוצה לצאת בלעדיו. אני צועקת לו והוא לא עונה. מישהו מושך אותי החוצה. והאמבולנסים מייללים ומגיעים ומתחילים לטפל בכולנו, ובאוויר מושלכות מילים כמו "פצועים קשה", "פצוע קשה מאוד לכוד", ואני לא רוצה להיות זו שמדברים עליה. אני בכלל רציתי להיות בחופשה, ופתאום כל מה שיש לי בעולם הזה בסכנה. אחרי שמנסרים את האוטו בלחץ, כי נוזל כל כך הרבה דלק ושמן, גם אבא יוצא באורח נס על הרגליים. כולו מלא דם. רק אז, כשהבנתי שהוא חי, יכולתי גם אני להרגיש את עוצמת הפציעה שלי. שום דבר לא מכין אותנו לרגע שבו האוטו הופך למלכודת מוות, ושום כאב לא דומה לכאב שמחליף שמחה גדולה בשבריר שנייה.
גם הנהג השני נפצע קשה. אני זוכרת את המראה הנורא של הגוף שלו מעוות, ואת אשתו שלא הפסיקה לצרוח בהיסטריה. הוא נרדם על ההגה, ככה סתם בבוקר יום קייצי, והשינה שלו הפכה לסיוט שילווה אותי כל שנות ההתבגרות, ושאריות ממנו מלוות אותי עד היום.
נכון שאף אחד לא מת, ונכון שאחרי אשפוז בבית החולים כולנו יצאנו – הילדים ראשונים וההורים אחריהם. אבל מתה התמימות שאפשר לנסוע בכביש ולחזור בשלום. במשך שנים הייתי נכנסת למתח מכל נסיעה שלי או של מישהו יקר לי, ועד היום בכבישים בלי גדר הפרדה אני דרוכה מאוד. וכשאני מביטה לאחור אל הילדים שלי אני מפחדת עליהם. והדרך לים המלח היא עד היום הדרך לים המוות, כי אחרי החופשה הזאת בבית החולים הדסה עין־כרם אני כבר לא זוכרת שום חופשה אחרת.
וזה קורה ברגע אחד. כשאתה או את מסתכלים בסלולרי או עוצמים עיניים לשנייה אחת מתוך עייפות גדולה. הרגע הזה מוליד כל כך הרבה כאב וצער ופחד, לכם ולכל מי שייפגע מכם. אף אחד לא רוצה לראות ילדה מדממת וממררת בבכי "אבא, אבא", ואף אחד לא רוצה להרוג. אבל זה קורה כאן כל הזמן ויש לזה גלים של פגיעה שלא נגמרים.
בחודש אוקטובר נהרגו 32 אנשים בתאונות דרכים, ומשום מה המספרים הגבוהים לא מצליחים באמת לגרום לנו להיזהר יותר. האשליה שהאוטו חזק ובטוח היא הדבר הכי טיפשי להישען עליו. אוטו הוא זכוכית מתנפצת, פח מתקמט והרבה נוזלים דליקים. והוא גם הרבה כאב, בכי ופחד שלא מרפה.
