עוד משפחה שלמה נכרתה, הורים ושישה ילדים, בכביש הדמים ליד ים המלח. זהו כביש שיש בו רק נתיב אחד לכל צד, ונוסעים בו במהירויות מטורפות כאלה, שאין הצלה מהן אם מתרחשת תקלה כלשהי בגלגל של אוטובוס, או בחלקיק שנייה של חוסר ערנות.
עד שיגיעו מכוניות אוטונומיות, שידעו (הלוואי!) לעצור שנייה אחת לפני התנגשות קטלנית, חייבים אנו להיכנס למשטר חירום בכבישים האדומים מדם אנשים, נשים וילדים.
אחת משתיים: בכבישים מסוכנים תותר נסיעה רק במהירות של 50 קמ"ש לכל היותר, עם רחפן משטרתי ממעל, והחרמת רכב עבריין; או שבכבישים מסוכנים יוצבו מחסומים, וייקבעו שעות תנועה קבועות ומתחלפות כך שהכביש כולו יהיה חד־סטרי – רבע שעה לצד אחד, ורבע שעה לצד שני. השעות יפורסמו כך שכל נהג יוכל לתכנן את נסיעתו כדי לעבור בכביש בשעה שהוא פתוח בכיוון שרצוי לו.
כדאי שנזכור: על מספרי הרוגים כאלה בידי האויב אנו יוצאים למלחמה. בכבישים, כולנו גם האויב וגם הקורבנות. ומכל מקום האחריות לחיי אדם מוטלת במלואה על כל אוחז בהגה, כי הגה הוא נשק, והוא עלול להרוג גם משפחות שלמות.
אם רוב הציבור בארץ, ורוב הנהגים, מוכנים לשלם את המחיר הנורא בחיי אדם למען החופש החסר כל רסן לנהוג בלי מגבלות בכל כביש ובכל שעה, וגם מעל למהירות המותרת ומעבר למגבלות החוק, אז לא נשאר לנו אלא לבכות ללא הפוגה על הקורבנות החפים מפשע, ועל העיוורון שבחופש הבלתי מרוסן.
