אין לי שום עניין להזדעזע או לצקצק מרה מהשריקות שהפריעו לנאומו של צחי הנגבי אמש (מוצ"ש) כי מחנה השמאל בישראל הולך ומצטמצם. זו עובדה קיימת. זה לא בגלל בוטים מכשפי תודעה, ולא בגלל שנתניהו הוא איזה רב-מג תקשורתי שעושה טלפתיה לכולנו, ולא בגלל איומים או הפחדות.
ההתמזערות הזו מתרחשת כי המציאות שבה וטופחת בעוצמה על פני אזרחיה השפויים וההגונים של הארץ הזו. מוכיחה להם שלמרות החלומות המתוקים של כולנו על אחווה אזורית, חומוס בדמשק, וחדי קרן בחאן אל-אחמר, מדובר בקשקוש. גם אם נפרק יישובים, נגרש יהודים ונשלם מחירים, עדיין מדינה פלסטינית, לצד ישראל, תהיה רק מוקד טרור מסוכן שיסער אלינו מעבר לגדר (ולפעמים גם יצליח, בעוד אנחנו נמשיך לנהל דיונים פילוסופיים מהי הזווית הנכונה בה יש לירות לכיוון אותה גדר, כדי להרחיק את מבקשי רעתנו מלרצוח אותנו).
הצמצום הזה קורה גם כי יש כאן רוב מוצק שרוצה לחיות במדינה יהודית. שיודע שהרוח הגלובלית נטולת הזהות שנושבת אליו משמאל, היא בריזה תלושה. מתיימרת. חסרת שורשים ועתיד. וגם אם הוא נבהל לפעמים מכבישים שנסגרים בשבת, או מנוכחות דוסית מכבידה מדי במרחב הציבורי, הוא יודע מהיכן הוא בא, לאן הוא שייך ומה ברצונו להעניק לילדיו.
ולכן, בערב הזה בכיכר, שמצוין במופגן בתאריך הלועזי של ההתנקשות, סביר לגמרי שהבמה תהיה כולה שמאל-שמאל, בלי להתיימר לספק אחדות והזדהות. הדרישה לאחדות נוטה פה באופן כללי להיות דביקה, מעצבנת ומיותרת למדי. כדי לשמר את הבסיס הקיים במסגרתו אנחנו עדיין בוכים יחד, לוחמים יחד וצומחים יחד, חובה שלכל אחד תהיה חלקת האלוקים שלו.
ולכן אין שום צורך לדחוף בכוח לכיכר ב-4 בנובמבר דוברים שמעצבנים את הקהל רק בשם האחדות. זה לא מעניין ולא יעיל ולא חכם. השמאל המצומצם יכול לעמוד שם, לדבר על הסתה, להאמין שלולא אותו רוצח כבר היינו חיים באוטופיה, לספר לעצמו שכל האלימות באה מימין, לכאוב ולכעוס.
לנו, יש 364 ימים אחרים בשנה להתווכח איתו, לנסות להוכיח לו שאנשיו הם אלה המשכתבים את ההיסטוריה, שלמרות היללות על מיעוט נרדף הם עדיין אלו שמכתיבים ביד רמה את הטון במשפט, באקדמיה וגם בתקשורת. ובעיקר, כדי לוודא שהם לא ינצחו בקלפי.
