כשסבתא אלה עמדה מול יוזף מנגלה באושוויץ, לא היה לה מושג מה קורה למי שהולך ימינה ולמי שהולך שמאלה. היא הייתה אז רק בת 14. "בת כמה את?" שאל אותה דוקטור-מפלצת. היא ענתה: "בת 18". שנים לאחר מכן היא נהגה לספר כי "אין לי מושג מדוע עניתי את מה שעניתי. כנראה איזשהו אינסטינקט הישרדותי שפועל גם בתת-מודע".
אבל האמת היא שסבתא אלה הייתה טיפוס שרואה דברים בזמן אמת, שאנשים אחרים יגלו או יבינו רק מאוחר יותר. כך הצליחה לשרוד במחנה המוות, כך הצליחה לברוח לאורוגוואי לאחר תום המלחמה, וכך הצליחה להקים במדינת ישראל הצעירה משפחה גדולה וענפה שתפצה ולו במשהו על האובדן הנורא שחוותה. השבוע, 14 שנים לאחר שהלכה לעולמה, קיבלתי עוד הוכחה לתכונה זו שלה.
סבתא אלה הייתה הבכורה במשפחה בת שישה ילדים שגרה בעיר שלגוטריאן שבצפון הונגריה, בסמוך לגבול הסלובקי דהיום. היא מרוחקת כמאה קילומטרים מבודפשט הבירה. בעיר חיו אז כ-1,300 יהודים, רובם ככולם אורתודוקסים, שהיוו קצת למעלה מ-5 אחוזים מאוכלוסייתה. בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה היה מצבם של הונגריה טוב מאלה של יהודי פולין, גרמניה, אוסטריה או מדינות אחרות שהיו תחת כיבוש גרמני. זאת, מכיוון שהנאצים כבשו את המדינה בשלב מאוחר מאוד של המלחמה, במארס 1944, ארבע שנים וחצי אחרי שפרצה.
לא שחיי היהודים ההונגרים היו פיקניק עד אז: זכויותיהם האזרחיות נשללו, מי שלא הצליח להוכיח את אזרחותו ההונגרית נשלח למחנות ההשמדה, וגברים יהודים הונגרים רבים צורפו ל"פלוגות עבודה" באזורי לחימה, שלמעשה היו גזר דין מוות. כ-45 אלף מהם מתו במהלך השירות בפלוגות אלה. אבל לשאר היהודים שחיו אז בשטחי הונגריה, כ-700 אלף במספר, לא נשקפה סכנת חיים מיידית.
שמואל (אוצ'י) היה האח השני במשפחתה של סבתי. הוא היה קטן ממנה בשנה, ובהתקרבו לגיל מצוות שלחו אותו הוריו לבית דודיו בבודפשט העיר הגדולה, לגדול בתורה וביראה. חגיגת בר-המצווה של שמואל הקטן נקבעה לאמצע חודש מארס 1944 בבית הכנסת של שלגוטריאן, והנער היה אמור לעלות לתורה בחוג משפחתו המצומצמת ועם החברים שגדל איתם.
אלא שכבר בתחילת החודש החלו השמיים מתקדרים מעל יהודי הונגריה: מצד אחד הצבא האדום החל להתקרב לגבולות המדינה והפיח תקווה כלשהי, אך מצד שני היסוסיו של האדמירל מיקלוש הורטי – מושל הונגריה באותה תקופה – אם להמשיך את הברית עם אדולף היטלר או לחבור לכוחות הברית הביאו את הגרמנים להחליט להשתלט על המדינה סופית.
ההורים של שמואל וסבתי החליטו שהתקופה כבר מסוכנת מדי בשביל לתת לנער הצעיר להיטלטל בדרכים מבודפשט הביתה, והעבירו לו שדר – תחגוג את בר-המצווה בבודפשט, אנחנו כבר נתאחד אחר כך ונעשה חגיגה משפחתית כמו שצריך וראוי.
ואכן, חגיגת בר-המצווה של שמואל התקיימה בבית כנסת בעיר הבירה. בשבת פרשת כי-תשא, יומיים אחרי פורים התש"ה, הוא עלה לתורה בנוכחות בני משפחה ממעגל שני ושלישי. ביום ראשון עשו לו מסיבה קטנה, שבה ניתנו לו כמה מתנות. את אחת מהן זכיתי לקבל השבוע בירושה.
בשנים האחרונות אני מתעסק הרבה בספריו וחיבוריו של מארק טוויין. הסופר האמריקני המהולל הוא בעיניי אחד הכותבים החשובים של העת המודרנית, וספריו, שנכתבו לפני כ-150 שנים, רלוונטיים כאילו נכתבו היום – הם משעשעים, ומלאים בחוכמה ובביקורת פוליטית וחברתית ברמה הגבוהה ביותר. בשנה האחרונה פסעתי בעקבותיו לרגל מלאת 150 שנה למסעו בארץ ישראל, כחלק ממסע שנולד לצורך סדרת כתבות בעיתון זה. בחודשים האחרונים אני אף מרצה על המסע לקהלים שונים ומגוונים. לא יהיה זה מוגזם לומר שאני הולך לישון עם מארק טוויין בערב, וגם קם איתו בבוקר.
השבוע מלאו לי 42. כמשפחה אשכנזית לכל דבר ועניין, אין אצלנו התרגשות גדולה מדי סביב המאורע. גם מתנות לא ניתנות בדרך כלל, וטוב שכך. לא פלא, אם כן, שהופתעתי כשאמי ניגשה אלי וביד בוטחת הגישה לי שקית ובתוכה ספר. "זה שלך מעכשיו", היא אמרה, ולא יספה.
'הרפתקאותיו של הקלברי פין' הוא אחד הספרים הידועים של מארק טוויין. דורות רבים של נערים ונערות בכל העולם רותקו והוקסמו מסיפורו הנוגע ללב של הנער היתום והעזוב מעיירה קטנה בדרום ארה"ב, ערב ביטול העבדות. והנה – ספר קטן ומאויר של הקלברי פין בהונגרית. בעמוד הראשון הייתה הקדשה, ברכה לנער הבר המצווה. התאריך: 12 במארס 1944. שבוע בדיוק לאחר מכן, ביום ראשון 19 במארס, כבשו הגרמנים את הונגריה. ההשמדה הייתה מהירה מאוד. בתוך חודשים ספורים נשלחו למחנות המוות ונרצחו בהם למעלה מחצי מיליון יהודים הונגרים.
סבתא אלה ידעה בדיוק מה קרה לשאר הוריה ואחיה, כולל שני התאומים הקטנים שהיו חלק ממערך הניסויים הסדיסטי של מנגלה. אבל את שמואל, שנותק מהמשפחה והיה בבודפשט, היא לא הפסיקה לחפש כל חייה. היו כמה רגעים שבהם חשבה שאולי מצאה אותו, כשראתה תמונה מספינת מעפילים שיצאה מאיטליה. היא עברה אז בין כל קברי האלמונים שנפלו על הקמת המדינה במלחמת השחרור, ולא מצאה דבר.
אין לאף אחד מאיתנו מושג איך סבתא אלה הצליחה להשיג את הספר 'הקלברי פין', שניתן כמתנה לאחיה רגע לפני שהכול נחרב – אבל היא הצליחה לעשות זאת. במהלך כל שנות המלחמה, וכן בנדודיה עד שהגיעה לארץ ישראל, היא שמרה מכל משמר את המזכרת האחרונה והיחידה מאחיה הקטן, שנעלם בשאון המלחמה ושעקבותיו לא נודעו מאז.
השבוע, כמעט 75 שנה אחרי שהספר ניתן לשמואל הקטן במתנה ולמעלה מעשור אחרי מותה, מתברר שהיא שוב הצליחה לראות למרחוק. אני אוחז חזק-חזק בספרו של מארק טוויין בהונגרית, ומבטיח שלא נשכח לעולם.
