לאחרונה החל ז'אנר עיתונאי לפרסם מסמכים ועדויות אודות האווירה שהייתה לפני הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין. נחמיה שטרסלר פרסם לפני כמה שבועות את העובדה שמי שהדפיס את כרזות רבין במדי האס-אס היו שני נערים שאף הורשעו בבית המשפט. עיתונאי ערוץ 10 ברק רביד פרסם מכתבים של אהרון דומב ואליקים העצני שנשלחו ליצחק רבין לפני הירצחו ובהם התרעות לראש הממשלה ואנשיו מהאווירה הקשה שעלולה להוביל לאלימות.
המכנה המשותף לפרסומים הללו הוא שגם שטרסלר וגם רביד פרסמו את הידיעות בטענה שמדובר במסמכים עלומים וסודיים שזה עתה התגלו, בעוד שמדובר בחומרים שפורסמו בעבר. למעשה, אין שום חדש בגילויים של שני העיתונאים. אלו חומרים שתועדו, פורסמו, נכתב עליהם ודנו בהם בעבר.
כשרביד ושטרסלר הסבירו בראיונות ברדיו ובטלוויזיה את הסיבות והמניעים שהובילו לפרסום החומרים הממוחזרים, הם טענו שישנו ניסיון מאורגן ("גורמים רבי עוצמה וכוח המקורבים לשלטון", לפי ברק רביד) לטשטש ולהשכיח את אווירת ההסתה שהייתה ברחובות, ולכן יש עניין חדשותי ועיתונאי למחזר את המידע.
האמירות הללו נאמרו כמובן ביתר שאת, אחרי העצרת שאורגנה על ידי ארגון השמאל 'דרכנו'. רבים בשמאל טענו כי העצרת שהתקיימה במוצאי השבת האחרונה נועדה לטשטש ולהעלים את פועלו של הימין בימים שקדמו לרצח. כך הפך ארגון השמאל 'דרכנו', שכל רצונו היה לחבר אוכלוסיות נוספות לעצרת רבין, לאויב הזיכרון ולמשתף פעולה עם הימין.
הכעס על ארגון 'דרכנו' וז'אנר פרסום ה"הוכחות" לאווירה המסיתה שהייתה לפני הרצח מעידים על בהלה מסוימת. אין חולק על כך ששטרסלר ורביד לא חידשו דבר כשפרסמו שהייתה אווירה קשה מאוד לפני הרצח. גם לא בימין. מאז הרצח הקשה התקיים וממשיך להתקיים חשבון נפש והבנה עמוקה בימין שמילים, אמירות קשות ומסיתות, עלולות להוביל להרס ולאלימות.
מי שלא ראה, או בוחר להתעלם בעקביות, מהנהגת הציונות הדתית בימי חורבן גוש קטיף, שנלחמה ונאבקה לרסן את הנוער, לא מבין – או בוחר להתעלם – מהתהליך שעבר הציבור הדתי לאומי מאז הרצח הנורא. גם מרכז רבין הוביל מהלך גדול בשנים האחרונות שמטרתו לחבר בין הציונות הדתית למפעל ההנצחה לזכרו של ראש הממשלה. לפי סקר שבוצע על ידי מכון הסקרים "מסקר", כ-80% בציונות הדתית היו מעוניינים שילדיהם יבקרו במרכז רבין. אז לומר שמנסים להשכיח או לטשטש את משמעות הרצח היא שקר וספין והתעלמות מתהליכים משמעותיים שהתחוללו בימין ובציונות הדתית.
אז על מה באמת יצא זעזועם של רביד ושטרסלר? ובכן, יש לא מעט נושאים הקשורים לרצח רבין שהעיתונות בפרט והחברה הישראלית בכלל החליטו שלא לדון בהם. הדיון על ההסתה והאווירה הקשה הוא חשוב ומשמעותי במיוחד להתמודדות עם השבר הנורא, אך ישנן עוד כמה סוגיות שחשוב לדון בהן. למשל, השימוש של השלטון בארגוני ביטחון נגד אוכלוסייה אזרחית, השימוש שעשה השב"כ בתקשורת הישראלית נגד ציבור המתנחלים ופועלו של סוכן השב"כ אבישי רביב לייצר מהומות ואירועים אלימים הגורמים לקיטוב ושנאה בין יהודים לערבים ובין מחנות פוליטיים בתוך הציבוריות הישראלית. יש מקום לדון גם אודות התנהלותו של יצחק רבין ז"ל עצמו נגד ציבור המתנחלים והתבטאויותיו הקשות והפוגעניות נגד מתיישבים ("סרטן בגוף האומה", י"פ).
23 שנה אחרי הרצח, החברה הישראלית בשלה לדון גם בשאלות הכבדות הללו, אבל נראה שמאוד נוח לחוגים נרחבים בשמאל לדון בשאלת ההסתה ופחות בשאלות נוספות המטילות סימני שאלה על התנהלות ממשלת רבין בימי המריבה והאיבה. כדי שהחברה הישראלית תוכל להתמודד באמת עם הכתם הקשה בעברה, יש לדון בסוגיית ההסתה ושנאת האחים, אך גם בשאלות כמו תפקידה של הנהגה בימי החלטות הרות גורל והיסטוריות.
