השמאל בישראל הלך לאיבוד. לא מעכשיו. די ממזמן. ככל שעובר הזמן בין השלב שבו סטה מדרכו כך הולך וגדל הפער בינו ובין המציאות. התוצאה המצטברת של סטיית התקן הזו היא כמובן אבדן מוחלט של רלוונטיות, לא רק ביחס לפני המציאות המדינית אלא בראש ובראשונה כלפי ההוויה החברתית במדינת ישראל.
כל מי שעיניו בראשו יכול להבחין בתהליך אבדן הדרך של השמאל. את תחילתה של התקלה ניתן היה לזהות בשנות התשעים העליזות. אלו הן השנים האולטרה ליברליות במדינת ישראל. החגיגה שנגמרה בתוך פחות מעשור, אשר הפכה את השיח הליברלי–קוסמופוליטי לדומיננטי בקרב השמאל הישראלי, לרבות אצל אגפיו השמרניים יותר.
במרכזה של התפתחות זו עמדה האמונה הכפולה: האחת, ביכולתה של החברה הישראלית להמיר את דמותה הקולקטיבית ואת תווי ההיכר הלאומיים-יהודיים ולסגל לעצמה חזות מערב אירופית, ששמה את הדגש על קידום ערכים ליברליים המעמידים במרכז את תועלתו וטובתו של הפרט לצד ערכים קוסמופוליטיים ההופכים את העם היהודי היושב בציון לעם ככל העמים בשמה של החתירה לנורמאליות, כפי שניסח אותה הסופר א.ב יהושע.
תפיסת הנורמאליות הושרשה עוד יותר גם מכוח האמונה השנייה, ביכולתה של מדינת ישראל לפתור אחת ולתמיד את הקונפליקט בינה ובין הפלסטינים ובינה ובין מדינות ערב השכנות, ולהתקדם לעבר מודל אוטופי של שלום נצחי ושיתוף פעולה אזורי, או כפי שהגדיר אותו שמעון פרס, "מזרח תיכון חדש".
המודל הזה קרס. חלק מהנחות המוצא ששימשו להבנייתו התבררו כשגויות באופן מוחלט או חלקי. החברה הישראלית, שיסודותיה מעוגנים בתפיסות תרבותיות יהודיות השאובות מן המסורת היהודית הקדומה, הפנתה עורף לחזון הליברלי-קוסמופוליטי. אבל גם המזרח התיכון לא שיתף פעולה עד הסוף עם החזון, והכמיהה להסדרת הקונפליקט היהודי-פלסטיני נכזבה וקרסה לתוך חומרי הגלם הפרימורדיאליים של הקונפליקט כאשר שני הצדדים (זה הפלסטיני וזה היהודי) התקשו להיפרד מעברם, ובעיקר ממולדתם ההיסטורית ולהתכנס למודל המבוסס על חלוקה גאופוליטית של המרחב לשתי מדינות לאום.
למרות אבדן הדרך, נותר המודל הרעיוני שאימץ השמאל על כנו. תחת ניסיון ראוי ואמיץ לברר את שאלת הנחות היסוד שקרסו ולהתאים למציאות מודל חדש ורלוונטי, התמקד המחנה הפוליטי בניסיון להגן על התפיסה שקרסה דרך מערכת של טיעונים ילדותית משהו אשר הציגה את הכישלון כתוצר של בעיית מנהיגות או בעיית איכות הביצוע. טענה זו הובילה למסקנה כי הדרך הנכונה היא בניסיון להקים מעפרו את העבר ולנסות ולתקן את שכשל באמצעות מאמץ לעשות את הדרך או את הניסוי, מחדש והפעם 'כמו שצריך'.
הנס הפוליטי לא התרחש. הציבור הישראלי, שבאינטואיציות החברתיות והפוליטיות שלו אמר את דברו שוב ושוב, רק הגדיל את הפער שבין האליטה משמאל ובין המציאות ולמעשה הפך את מה שבעבר היה מחנה גדול ומשמעותי לסוג של מובלעת פוליטית-רעיונית בתוך הקונטקסט החברתי הישראלי. את מקומו הלכו ותפסו תנועות מרכז, כמו מפלגותיהם של יאיר לפיד ומשה כחלון כשהן מנערות מעצמן את כל התוויות הליברליות והקוסמופוליטיות בהן אחזה מפלגת העבודה וגורמי שמאל נוספים כמו מרצ, שהלכו והתכווצו מבחינה פוליטית.
ככל שהועצם תהליך היחלשות השמאל, כך באופן פרדוקסאלי אחזו שרידיו של מחנה זה בקרנות המזבח וחיבקו תפיסות עולם ישנות נושנות כאשר במקביל חלה החרפה ביחסם אל המרכז הפוליטי הקיים במדינת ישראל וסגנונם כלפי 'האחר' נטען במאפיינים בוטים. כך למשל, בלט הניסיון בשנים האחרונות לייצר את שיח הקטסטרופות שלכאורה מוביל אותנו הדרג המדיני-פוליטי הנוכחי בכל גזרה שהיא. במקביל ניכר המאמץ לתייג את השינויים החברתיים-פוליטיים דרך מערכת מושגית מוקצנת העונה לשם "הדתה" ולהוביל לשינוי פוליטי בישראל באמצעות מרכוז האנרגיות בשלילת 'האחר', והרבה פחות באמצעות תהליכי התחדשות רעיוניים-פוליטיים.
במעשה זה הלך השמאל הישראלי אל הקצוות, לא רק בהיבטי המחשבה הפוליטית שלו שנותרה תקועה כאבן שאין לה הופכין בשנות התשעים, אלא גם במעשה הפוליטי ובסגנונו. אולי הדוגמה הבולטת לתהליך זה היו האירועים שהתחוללו בעצרת השנתית לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. לא היו אלה רק הכרזות בכיכר שהשתמשו במונחים אנכרוניסטים, נוסח 'השלום', הזקוקים לעדכון, אלא גם שריקות הבוז הצורמניות והיחס האדנותי, על גבול הפסילה, לכל מי שאינו נציג מובהק של המחנה. אלה היו בבחינת היפוך מוחלט לרוח הרעיונות הפלורליסטים, הומניסטים וליברלים של אנשי מחנה זה.
מי שמתבונן על התהליך שעובר השמאל בשנים האחרונות יכול להבחין בהתרחקותו מהמרכז אל השוליים, הן במשנתו הפוליטית והן בסגנונו. לזה ייקרא גם כן "הדתה" שמשמעותה דבקות ואמונה יוקדת באמת מוחלטת ואוטופית הנעדרת יכולת ביקורת עצמית והכלה שמנגד. זוהי סוג של "הדתה" המסוכנת הרבה יותר מהכנת תכנים למערכת החינוך הישראלית ברוח התרבות היהודית, מאחר והיא אינה מכילה אפשרות לפשרה, חרטה, דיון והידברות, אלא מנוסחת במונחי נצח מוחלטים.
אם הימין הפוליטי צריך ללמוד לקח חשוב מהתהליך שעובר המתחרה הפוליטי שלו, הרי שזהו הלקח הנגזר מנטישת התווך שבין הקצוות וההליכה אל הקצוות. שם מונחת הסכנה האמתית לכוח ההתחדשות של המדינה. שם, אגב, גם מונחת הסכנה הפוליטית לאלה המשחקים במגרש הפוליטי. את הלקח הזה צריכים ללמוד גורמים בתוך הימין, דווקא לנוכח מעמדו הפוליטי ההגמוני, שיש בו כדי להתפתות לתעתועים שמקורם בתפיסות קצה מוחלטות ואוטופיות.
