בילדותי גרנו כמה שנים בקריה החסידית "ישמח משה" שבגני־תקווה. במשך שנים רבות שלטו במועצת גני־תקווה המפלגות הדתיות. בבחירות המקומיות של 83' נבחר בפעם הראשונה ראש מועצה חילוני, איש הליכוד. כל הלילה נסעו ברחובותינו מכוניות של צעירים חילונים שיכורי ניצחון, שצפרו בלי הפסק וצרחו יחדיו: "אונה לכם! אונה לכם!" (הסבר לצעירים: המילה "אונה" נהגית במלעיל, ואף שמשמעותה מעורפלת למדי, הצירוף כולו מביע שמחה לאיד).
דומני שהטור הזה הוא התיעוד הפומבי הראשון לקמפיין השנאה ההוא מ־83'. בימים ההם לא השתמשו בווטסאפ אלא ביוני דואר, ולכן חדשות מקומיות לא מיהרו להתפשט. בבחירות 2018, לעומת זאת, כל גילוי מקומי של שנאה התפרסם במהירות. הפרסומים אולי חסרי תקדים, אבל השנאה עצמה עתיקה ואפורה כשק. מכיוון שגם הפעם היו מנצחים ומפסידים, מצד אחד שיכורי הצלחה ומצד שני אכולי אכזבה, אני מניח שמי שחיפש גילויי שנאה, ודאי מצא לא מעט.
היצר הרע של כל אדם מושך אותו לשנוא, והיצר הרע של כל פוליטיקאי מושך אותו לנצל את השנאה. אין כשנאה כדי להוציא אנשים מאדישותם. איך ילהיב פוליטיקאי מקומי את מצביעיו, אם יתנזר משנאה? הרי התוכנית להוסיף אחוזי בנייה למגרש הריק של פליישר הזקן מאחורי המתנ"ס לא תוציא לרחובות מאות תומכים נלהבים. רבים נכנעים לפיתוי ומפיחים שנאה. יש לשנאה מחיר גבוה, אבל הוא מגיע בשוטף פלוס תשעים, והפוליטיקאי לא תמיד חושב לטווח רחוק כל כך.
איך אפשר להפחית את השנאה הזו בין עולים לוותיקים, ובין דתיים לחילונים? לפני ארבע שנים נשא נשיאנו ריבלין נאום משפיע, "נאום השבטים", ובו חזונו לחברה הישראלית. לדבריו, פעם היה בישראל מרכז כובד חילוני־ציוני, אך היום יש בישראל ארבעה שבטים נבדלים: חילונים, דתיים, חרדים וערבים. כדי שנוכל לחיות ביחד צריך למצוא "טוב משותף" שיאחד את כולם. הנאום כשלעצמו לא היה מופת רטורי או פנינה אינטלקטואלית, אך הנשיא ואנשיו השכילו לרתום להגשמתו מערך אדיר של יוזמות אזרחיות. כמרצה אני פוגש אינספור סמינרים והשתלמויות ומפגשי דיון ומעגלי שיח, שכולם סביב התיאוריה ההיא של "הטוב המשותף" ו"נאום השבטים".
הכוונות של הנשיא רצויות מאוד: באמת אסור לשנוא ועדיף לאהוב. השאלה היא מה החלופה שמציעים לשנאה ההדדית. אני חושש שהחלופה של הנשיא מסוכנת לעתידה של ישראל כמדינה יהודית.
"נאום השבטים" מדבר על שני מעגלי זהות: צר ורחב. הוא קורא לא להסתפק בזהות שבטית מצומצמת, אלא להוסיף עליה גם זהות אזרחית, כלל־ישראלית. בדרך הוא מדלג על הזהות שהכי חשובה לרוב המכריע של אזרחי ישראל: הזהות היהודית. באיזו מידה חשובה לי הזהות שלי כבן השבט הדתי? כמעט אפס. החלופה של זהות אזרחית, של טוב משותף ליהודים ולערבים, גם היא אינה קורצת לי. כולנו רוצים תחבורה ציבורית טובה, רמזורים יעילים, אוויר נקי וכן הלאה; אך לא זה מה שמשאיר אותי ער בלילה, ולא זה מה שמעיר אותי מוקדם בבוקר.
הדברים החשובים באמת בחיי קשורים לזהות היהודית שלי: לאבותיי ולילדיי, לספרים הקדושים שלנו ולשפה שבה נכתבו, לעבר משותף של כאב וגאווה ולתקוות משותפות השזורות בתפילות נושנות. יהודי חילוני ויהודי חרדי הם אחיי, כי יש לנו אותם אבות, אותם ספרים, אותה שפה ואותה מורשת. כי לב כולנו רועד כשאנחנו שומעים את התפילה הנושנה "א־ל מלא רחמים", כי אותן דמעות מציפות את עינינו כשבנינו באים בבריתו העתיקה של אברהם אבינו.
בחירות נוטות לעורר שנאת אחים הרסנית. אסור שהמפלט מהשנאה הזו יהיה איזה "טוב אזרחי" מדומיין. אם הייתי רוצה מדינה שהגוף־ראשון־רבים שלה הוא אינטרס אזרחי סתמי, הייתי גר בקנדה. אני מעדיף את כנען על פני קנדה כי אני רוצה מדינה יהודית, ולא מדינה אזרחית. החלופה לשנאת אחים אינה הכרה אזרחית משותפת, אלא אהבת אחים.
גם ערבים, כמובן, לא טוב לשנוא, אף שהם אינם אחֵינו. התרופה לשנאה הזו היא שונה, והיא אכן נמצאת במקומות פחות פנימיים וכמוסים של הנפש. צריך לזכור שחיים איתנו אזרחים שאינם יהודים, ושעלינו לחיות לצידם בכבוד. זו תודעה חשובה, אך אסור להסתפק בה כמענה לשנאת אחים בין יהודים. אם איש זר צועק עליי ברחוב, אענה לו בנחת: לא יפה לצעוק. אם אח שלי צועק עליי, אבכה לו: על אחים לא צועקים ככה. לאנשים זרים אני מנומס. את האחים שלי אני אוהב. גם אם הם צועקים לי: "אונה לכם".
