כן, בהחלט הייתה אווירת שנאה והסתה כנגד רבין בחודשים שקדמו לרציחתו, ושקרן מי שטוען אחרת. איך אפשר להתכחש לשלטי "רבין בוגד", ולקריאות "בדם ואש את רבין נגרש", המתועדות בכל כך הרבה צילומים מאותה תקופה. יש גם רבים שזוכרים חברים שלהם, או אנשים המתפללים לצידם בבית הכנסת, אנשים מן היישוב, שאומרים – כמשיחים לפי תומם, ללא שום תכנית מעשית – ש"צריך להרוג את רבין".
כמי שכבר אז עבד כעיתונאי, אני גם זוכר היטב את כינוס החירום שארגנו במשותף מועצת יש"ע והתנועה הדתית-יונית 'מימד', בקריאה לחשבון נפש. הייתי שם, באולם בית אגרון בירושלים, ארבעה ימים בלבד אחרי הרצח. האולם היה מלא מפה לפה, ותחושה קשה, כבדה ומתוחה עמדה באוויר. על הבמה התחרו ביניהם הדוברים – ביניהם חנן פורת, ישראל הראל ויואל בן-נון – בדברי הכאה על חטא. הם עצמם כמובן לא השתמשו מעולם בביטויים מהסוג הנ"ל, אבל כמנהיגי ציבור הם גם לא יצאו בחריפות כנגד המגמה, ובכך הייתה להם לפחות אחריות עקיפה להשתרשות האווירה המרעילה.
יתר על כן: גם הוויכוח, ששוב התלהט השנה, האם כרזת רבין במדי אס.אס הייתה פרובוקציה של סוכן השב"כ אבישי רביב או לא, הוא לגמרי משני בחשיבותו. גם אם רביב הוא האחראי לכרזות. הדבר המשמעותי הוא שלצד נושאי הכרזה עמדו לא מעט אנשים והם לא קרעו את הכרזה מידי מחזיקיה. כלומר, שהיו בהפגנה ההיא בכיכר ציון מספיק אנשים שחשבו שהכרזה לגיטימית.
אפשר כמובן לטעון שגם אנשי השמאל, ביניהם כמה מן האישים הבכירים ולא רק מפגיני כיכרות, נוקטים לא פעם באלימות מילולית קשה, שיש בה הסתה. האמירות "בגין רוצח" ו"שרון רוצח" שנאמרו מצד שמאל בימי מלחמת לבנון הראשונה אינן פחות חמורות מהאמירה "רבין בוגד". כך גם אמירות מסוג "לעלות בטנקים על עפרה", של פרופ' זאב שטרנהל, או הגדרת קריית ארבע כ"מחנה ריכוז", מפי הפסל יגאל תומרקין.
אבל במבחן המעשה, הניסיון של העשורים האחרונים מלמד שהאמירות המסיתות משמאל עוד לא גרמו לאף אדם לכוון אקדח כלפי פוליטיקאים מימין, וגם לא גרמו לאף טנק לעלות על עפרה, בשעה שבימין אכן נמצאו, למרבה הצער, 'עשבים שוטים' מסוגם של יגאל עמיר ויונה אברושמי, שתירגמו את ההסתה למעשים. לכן, גם אם חומרת המלים זהה, על הימין מוטלת חובת זהירות גדולה יותר משימוש בהן, כי המרחק בין המלים למעשה עלול להיות קצר יותר.
אז מה קרה ב-23 השנים האחרונות, שגורם לאנשי הימין להכחיש את ההסתה שהם הודו בה בפה מלא בזמן אמת? שני דברים. האחד, תחושת החרטה הכנה של אנשי הימין נוצלה משמאל לדה-לגיטימציה של כלל המחנה; הדברים לא נאמרו במפורש, שהרי "חופש הביטוי הוא ערך עליון", אבל הסבטקסט שידר עמדה הגורסת ש"מחנה שממנו יצאה הסתה שגרמה (או אפילו רק 'תרמה') לרצח ראש ממשלה, הוא מחנה שלכלל עמדותיו אנין לגיטימציה". זו הייתה אמירה פסולה, לא לגיטימית מצד עצמה. אבל השתרשותה גרמה לאנשי הימין לחזור ולהתקפד. תחילה – להשיב מלחמה בהתקפה על השמאל, וככל שעברו השנים, והעובדות מיטשטשות בזיכרון הקולקטיבי, גם הוכחשה ההסתה עצמה.
הדבר השני שקרה הוא ההתנתקות. בעשור שבין רצח רבין להתנתקות מחנה המתנחלים היה די משותק ביכולת המחאה, שלא לומר הזעם, כלפי מהלכים שהתבצעו כנגדו, בגלל הטראומה של רצח רבין. יתכן שאלמלא הטראומה, גם האלימות סביב ההתנתקות עצמה הייתה גבוהה יותר. מכל מקום, ההתנתקות יצרה תחושה, גם היא כמובן לא מדוברת במפורש, ש'החשבון נסגר'. מחנה הימין 'שילם את חובו לחברה' בחורבן של כ-20 ישובים ועקירה של 8,000 בני אדם, ומעתה והלאה אין לפקוד עליו את העוון ההוא.
שתי התגובות הללו מובנות מבחינה פסיכולוגית ובכל זאת שגויות. את העובדות אי אפשר לעוות, גם אם הן נוצלו לרעה על-ידי השמאל וגם אם טראומת ההתנתקות, מבחינת אנשי הימין, אינה פחותה מהטראומה של רצח רבין עבור כלל החברה הישראלית. צריך להודות בגלוי בהסתה שהייתה, צריך להיאבק בעוצמה בהסתה הקיימת גם כיום, לצד מאבק צודק ונחוש בדה-לגיטימציה הכוללת שמנסים לעשות חלק מאנשי השמאל, ולצד המאבק האידאולוגי הלגיטימי עצמו. אדרבה, ניסיון להתכחש לעובדות העבר רק ישחק לידי העוינות הגורפת כיום. קל מאוד להפריך את הטענה שלא הייתה הסתה, והדבר עלול לפגוע באמינות כלל טענות הימין בוויכוחים שעוד נכונו לנו.
