בתשעה בנובמבר 1938, המכונה "ליל הבדולח", סבתא שלי הייתה נערה צעירה בת למשפחה גדולה בעיירה פלאון בגרמניה. היא נמלטה עם אחיה לארץ, וכל משפחתה נותרה בגרמניה.
שמונים שנה אחר כך, אני מוצא את עצמי במשלחת רשמית מטעם ממשלת גרמניה, אליה יצאתי יחד עם מנכ"לים ומובילי דעת קהל מקהילות יהודיות שונות בעולם, מנובוסיבירסק עד יוהנסבורג, מסנטיאגו עד לוס אנג'לס, כאשר מטרת המשלחת היא לחשוף אותנו לחיים היהודיים בגרמניה.
אנחנו נפגשים עם אנשי תקשורת, רבנים ומחנכים, פעילים חברתיים, פוליטיקאים, יזמים חברתיים וכלכליים, אומנים ואנשי מוזיאונים, יהודים ולא יהודיים, והלב מתרחב. עושר עצום של חיים יהודיים, מגוון רחב של אורחות חיים יהודיים מסוגים שונים, מתרבות פופולרית עד הוויה דתית, מפוליטיקה מקומית ועד ליזמות חברתית מרגשת. שמונים שנה אחרי, גרמניה הרשמית עוסקת ביתר שאת במניעת אלימות, בגינוי אנטישמיות, בחינוך לסובלנות ופלורליזם, בהנצחת השואה ובלמידה מתמדת.
ישנם יותר ממאתיים אלף יהודים בגרמניה, מתוכם כמאה אלף רשומים ופעילים בקהילה, במובן שבחרו לשלם מסי קהילה בסך שני אחוז ממשכורתם השנתית לשירותי הקהילה היהודית. הקהילה מורכבת ברובה ממהגרים ממזרח אירופה וממדינות חבר העמים, וכן מצאצאי עקורים ולאחרונה גם מכמה אלפי מהגרים ישראלים. הקהילה הזו, שבמשך עשרות שנים הייתה קהילת מהגרים-נודדים, אולי "קהילה על מזוודות", מפתחת בשנים האחרונות כלים לחיזוק הזהות היהודית בדרכים שונות, מפתחת עמיות יהודית דינמית בדיאלוג מתמיד עם סביבתה.
גרמניה הרשמית היא מדינה ליברלית, נאורה, שמעורבת בפיתוח הקהילה היהודית ועודדת צמיחה פנימית וחיצונית, מתוך הערכה ומתוך תחושת שותפות והכרה בתרומתם האדירה של היהודים לגרמניה, בעבר בהווה ובעתיד.
לכאורה מושלם, אבל גם בבוקר התשעה בנובמבר מאיימים ניאו-נאצים לצעוד ברחובות ברלין. בבחירות האחרונות זכתה המפלגה הימנית קיצונית "אלטרנטיבה לגרמניה" או AFD, ל-92 מושבים בפרלמנט, שהם כ-13% מסך המושבים. במונחים שלנו – 16 מנדטים, רובם ככולם מתבססים על הקריאה לעצור הגירה ולמנוע מימון וסיוע לקהילות אתניות ייחודיות. בנוסף, מפלגות קיצוניות אף יותר מתדפקות על דלתות אחוז החסימה הגבוה, מסתייעות בדעת הקהל שמזהה את הקהילה היהודית עם תפקודה של ישראל בקונפליקט הישראלי פלסטיני.
האיום על הקהילה היהודית קיים ומאיים הרבה יותר משהיה במשך עשרות שנים, וגם בתוך הקהילה נשמעים הקולות הקוראים להתחיל ולארוז את המזוודות. נפגשנו עם רבים וטובים, רובם סבורים שלמרות הגל העולמי של הצבעה למפלגות לאומיות, בדלניות, הדוגלות במדיניות פנים מפלה וסלקטיבית, גרמניה הליברלית, הפתוחה והנאורה תנצח. כסף רב מאי פעם מושקע בקידום תכניות חינוכיות לכשירות תרבותית, לדיאלוג בין עדתי ודתי, ולחיזוק קהילות.
ובתשעה בנובמבר, המחשבה המצמררת על העובדה שגם כאשר נדמה שהביטחון האישי והקהילתי חזק, הלאומיות מתגברת, שנאת הזרים מתפשטת, ועדיין הקהילות היהודיות מאוימות. ואולי זה הלקח שמסרב להילמד, שכדור השלג שנקרא גזענות, העדפה אתנית ודתית, מתגלגל במורד מהר יותר משניתן לתאר. כשהוא מתחיל להתגלגל, גם אם נדמה לנו שאפשר לשלוט בו ולכוון את מסלולו, לפעמים הוא סוטה בפראות ודורס את מי שבדרכו.
השורה התחתונה תהיה עבור חלק מקוראי הטור הזה כי עלינו להיערך ולקרוא ליהדות גרמניה למהר ולעלות לארץ, אך בעיניי היא הפוכה. מעבר לתמיכה ולדיאלוג מתמיד, מכבד, ומכיל ולמידה ועשייה משותפות עם הקהילות היהודיות בגרמניה ובכל העולם, עלינו גם להביא לכך שמדינת ישראל, כשותפה, כמשפחה וכמולדת לכל יהודי העולם, תהא מחויבת לעמוד לימינה של חברה אזרחית חזקה פלורליסטית ודמוקרטית בכל מדינות העולם, להוות דוגמה ומופת לקבלת האחר, להכלה ולסובלנות, מתוך תחושת אחריות ומתוך חתירה מתמדת להיות חברת מופת.
זה אפשרי. העם הזה הוכיח בעבר שהוא לא מפחד מדרך ארוכה. עובדה, אני כאן.
