יום שלישי, מרץ 4, 2025 | ד׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user
צילום: אריק סולטן

חגי סגל

העורך הראשי לשעבר של 'מקור ראשון', לשעבר עורך הביטאון 'נקודה' ומייסד מחלקת החדשות בערוץ 7, מחברם של שבעה ספרי דוקומנטריה וסאטירה, מגיש תוכנית שבועית בערוץ הכנסת, תושב עפרה

נאומה של דינה זילבר בוועדת החוקה היה נאום של אדונים

התבטאויותיה של המשנה ליועמ"ש הוא רק עוד סעיף ברפרטואר של מקהלת "זאב זאב" על קץ הדמוקרטיה. כמה פעמים אפשר להתלונן על סתימת פיות כשהארץ מתפקעת מרוב חופש ביטוי?

מתנגדי תיקון מספר 2 לחוק התרבות והאמנות, המכונה בלעג "חוק הנאמנות בתרבות", טוענים בין השאר שהוא "תעלול פריימריז" של השרה מירי רגב. ייתכן. שרת התרבות והספורט היא פוליטיקאית מיומנת, שבלי ספק נושאת כעת את עיניה למתפקדי מפלגתה. אפשר אפוא להתייחס לכל המולת תיקון החוק כאל סחריר יחצ"ני מתוצרתה, אך הוא בוודאי משוכלל פחות מהמאמץ התיאטרלי של השמאל לצייר את התיקון כעוד מכה אנושה לחירות הביטוי.

ממשלת הימין הצמחונית שלנו, שעוד לא סכרה בכוח את פיו של איש ולא כיבתה לרגע את השמש, שוב מתוארת כשלטון אופל דיקטטורי. אחרי זעקת הגעוואלד האיומה שהאופוזיציה השמיעה לרגל חוק הלאום ונתנה לנו להבין שאך כפסע מבדיל בין ממשלת נתניהו הרביעית לרייך השלישי, גם חוק התרבות והאמנות מתואר כסוג של מזימה שלטונית זדונית נגד חופש היצירה והדעה. אין בדל ממשות בתיאור הזה. הוא רק עוד סעיף ברפרטואר של מקהלת "זאב זאב" על קץ הדמוקרטיה. רוב הציבור אדיש לה, כי הוא חש היטב בפער התהומי שבין התיאורים הקודרים לבין ההוויה הפלורליסטית פה. כמה פעמים אפשר להתלונן על "צנזורה" ו"סתימת פיות" כשהארץ הזו מתפקעת מרוב חופש ביטוי?

איור: שי צ'רקה
איור: שי צ'רקה

בניגוד לכינוי הלעגני של החוק הוא אינו דורש נאמנות מאיש, רק מבקש לשים קץ למצב האבסורדי של תמיכה תקציבית ממלכתית בתופעות של חוסר נאמנות במובן הפח"עי של המונח. תיאטראות השמאל ותעשיית הקולנוע שלו יוכלו להמשיך להטיח ביקורת נוקבת ומסובסדת בנתניהו, במירי רגב, בכיבוש המשחית ובהדתה האוכלת כאן כל חלקה טובה. איש לא יעולל לשום מוסד תרבותי מה שהשמאל ניסה לעולל רק לאחרונה למכינת עלי, לאוניברסיטת אריאל ולכמה רבנים שאמרו משהו מרגיז על שרות נשים או להט"בים.

לפי התיקון המוצע, המדינה תפחית או תשלול את התקציבים הניתנים לגופי תרבות שפעילותם האמנותית תתמקד ב"שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור; תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל; ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל, ומעשה של השחתה או ביזוי פיזי הפוגע בכבוד דגל המדינה או סמל המדינה". מה לא הגיוני פה?

לפני שנים אחדות עבר בכנסת חוק שהסמיך את שר האוצר לשלול תקציבים מגופי תרבות מקומיים שמתמקדים בשנאת ישראל, אבל הוא התגלה כחסר שיניים. רגב מבקשת כעת לצקת לו תוכן מעשי. האם המדינה צריכה לתקצב תיאטרון המהלל פלסטינים שפגעו בה? לתמוך במופע שבו יהודים מבזים את דגל ישראל?

היועמ"שית דינה זילבר נתנה דרור פרוע לאינסטינקטים השמאלניים שלה כשתיארה השבוע את המהלך החוקתי של מירי רגב כמאמץ ממשלתי לעיצוב "תקשורת מרוסנת, עַם ממושמע, מחונך, שחשיבתו אחידה". תראו מי שמדברת. אם יש פה מישהו שמתיימר לחנך את העם ולנתב אותו לתלם חשיבה אחיד, אלה היועצים המשפטיים בשרות המדינה. הם כבר מזמן לא תופסים עצמם כפרשני חוק גרידא אלא כמחנכי הדור, בעלי זכות וטו אפילו על החלטות הכנסת. נאום זילבר בוועדת החוקה היה נאום של אדונים. כשהיא קוננה שם ש"הארץ שינתה את פניה", כשם ספרו המדכדך של תום שגב על כיבושי 67', היא התכוונה לארץ שלה כביכול, הארץ של חוגי 'הארץ'. ובכן, לא עוד. תיקון מספר 2 בחוק התרבות והאמנות הוא צעד החלמה קטן של הארץ הזאת מכל מה שזילבר ועמיתיה עוללו לה.

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.