הקריירה הצבאית של אהוד ברק זיכתה אותו במספר שיא של עיטורי גבורה; הקריירה הפוליטית – בעיטור מפוקפק. מבין תריסר ראשי ממשלות ישראל תקופת כהונתו הייתה הקצרה ביותר, קצרה אפילו מכהונתו של משה שרת בשנות החמישים. אלא שבניגוד לשרת, אשר נפל קורבן לתככים פנים־מפלגתיים ולגחמות בן־גוריון, ברק הודח ישירות בידי הבוחר. בקיץ 99' הוא נבחר ברוב מוחץ, וכעבור שנה ותשעה חודשים בלבד הודח ברוב מוחץ. זו הייתה הצבעת אי־אמון עממית חדה, צלולה וחסרת תקדים. ברק לא זכה לסיים אפילו חצי תקופת כהונה תקנית.
לימים הוא שב לממשלה כשר ביטחון, והחזיק במשרה זו שנים אחדות בלי להותיר בה רושם של עשייה יוצאת דופן. גולת הכותרת של פועלו, תקיפת הכור בסוריה, נזקפת מבחינה תכנונית לזכות קודמו בתפקיד. אשתקד התברר כי בכלל הסתייג מהתקיפה. בשלהי כהונתו הסתכסך קשות עם הרמטכ"ל אשכנזי כפי ששום שר ביטחון לפניו לא הסתכסך עם רמטכ"לו. בוקר בהיר אחד הוא נתן גט פתאומי למפלגה שעמד בראשה, והקים מפלגת בובות חדשה בראשותו ('העצמאות'). בסתיו 2012 פרש מהחיים הפוליטיים, ופיזר אותה לכל רוח. בימין ובשמאל לא התאבלו על הפרישה הזו, כי לברק היה כישרון להתקוטט עם כולם. תווית של כישלון פוליטי חרוץ הוטבעה באיש שפעם נחשב פה לנער פלא.
והנה, דווקא במחצית השנייה של העשור השמיני לחייו, יש לו עדנה. בתוך חודשים אחדים הוא נסק ממעמד של מנהיג עבר נשכח לאורח שכיח ביותר באולפנים. תוכניות האקטואליה הנחשבות מארחות אותן אצלן פעם אחר פעם אחר פעם. מראיינים בכירים ברדיו ומראיינות צמרת בטלוויזיה שותים בצמא את דבריו. גורם תקשורתי בכיר בדימוס צייץ השבוע בציניות שמרוב הופעות של ברק בטלוויזיה, הוא כבר מדמיין אותו מופיע גם בעת פתיחת המקרר. ברק עם כל דבר.
לו הייתה לברק שפעת תובנות מחכימות בסוגיות הבוערות שעל סדר היום, ניחא. הוא ודאי בקי יותר מצרכן תקשורת ממוצע בענייני איראן, עזה או המצב הנפיץ בצפון. יתכן שיש באמתחתו גם אי־אלו השגות מחכימות על מדיניות הממשלה הנוכחית, אך ודאי לא בכמות שמצדיקה נוכחות כה צפופה באולפנים. ראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל אינו מומחה לכל דבר ועניין. התדירות הגבוהה של הופעותיו בתוכניות האקטואליה נובעת מסגולה אחת בלבד: איבתו המוחצנת לבנימין נתניהו.
עורכי התוכניות ורוב המגישים מוקסמים מעוצמת המשטמה שמבעבעת אצל ראש הממשלה לשעבר כלפי ראש הממשלה הנוכחי, שנוא נפשם. סגנון השתלחויותיו קוסם להם. הם רואים בו כספומט בלתי נדלה של הכפשות נתניהו. רק לוחצים עליו קלות, וזרם הנאצות נשפך: "החשוד מבלפור", "המפקיר־המופקר", "איש ריק", "פחדן", "הבדיחה הזו", "ביבי השופכין", "משפחה בהפרעה", "מחלה אוטו־אימונית", ועוד ועוד. לא מכבר אפילו השווה את נתניהו ליגאל עמיר, אמר ש"חוק הלאום הוא שלוש יריות בגבה של הכרזת העצמאות", וקינח ב"היריות באות מאותו הכיוון: נתניהו, סמוטריץ, הרב לוינשטיין".
מבחינה עיתונאית צרופה, ברק הוא כבר מרואיין ממוחזר עד זרא. אפילו את דוד בן־גוריון לא הייתה הצדקה לראיין בתדירות כזו אילו קם פתאום לתחייה, קל וחומר את אהוד ברק. כמה כבר אפשר לחדש כשמראיינים פוליטיקאי בגמלאות, מרתק ככל שיהיה, באופן סדרתי? קולו של ברק מהדהד שוב ושוב באוויר רק מפני שאיבת הקהילה העיתונאית לנתניהו גוברת אצלה על כל היגיון מקצועי, ומפני שכמנהיג האומה לשעבר הוא מספק חסות מוסרית כביכול לאיבה הזו. פעם התקשורת תיעבה גם אותו, היום היא מאוהבת בתיעובו לנתניהו.
