הכנסת, שדלתותיה נטרקו השבוע בפני דינה זילבר, מוכרת לה כבר יותר מרבע מאה. בכנסת ה־13, כנסת אוסלו ורצח רבין, היא הייתה עוזרת פרלמנטרית בסיעת האופוזיציה הימנית צומת. בכנסת העשרים היא שוב מצאה את עצמה באופוזיציה, רק מהעבר השני. לא רק "הארץ שינתה את פניה", גם זילבר.
איש לא היה מתייחס לנאום של זילבר לו הייתה מגדרת את דבריה בשדה המשפטי בלבד. יועצים ומשניהם כבר סיכלו בעבר יוזמות משיקולים של אג'נדה אישית, אבל הם ידעו תמיד לעטוף את דעתם הסובייקטיבית ברטוריקה משפטית אובייקטיבית. החידוש שעשוי להביא את קץ הקריירה של זילבר בשירות הציבורי הוא שהיא הפסיקה לנסות. בשמאל ראו בכך גילוי של אזרחות למופת, בימין כחוצפה שתלטנית של יועצים.
המדינה יכולה לממן הצגה שבה מבזים את הדגל ובמקביל אירוע הרקדה חרדי עם הפרדה בין נשים וגברים בכיכר רבין. לחלופין, היא יכולה להחליט לא לממן את ההצגה ולא לממן את ההרקדה. אבל קצת קשה להסביר כיצד אותה פרקליטה בכירה עצמה נאבקת למען מימון הצגות ללא קשר לתוכנן, ובמקביל נאבקת לסכל אירועים ציבוריים בגלל תוכנם. בשביל להסביר את זה לא צריך משנה, צריך פלפולים של גמרא.
המאבק על זילבר הוא התלקחות מקומית במאבק מר יותר: שרת המשפטים איילת שקד רשמה הצלחה במינוי סיטוני של שופטים שמרניים, אבל הדרג הבכיר במשרד המשפטים לא השתנה כמעט. שקד ומנדלבליט הקפידו לשמור זה על כבודו של זה, עד השבוע. לחץ אדיר מבית זירז את השרה לפתוח במהלך אגרסיבי נגד זילבר; לחץ אדיר מבית כפה על היועץ להשיב לה. שלשום מילותיו הלכו ונעשו תקיפות יותר ככל שהתקדם היום.
אין לקנא במנדלבליט: חקירות נתניהו והאקלים הציבורי מביאים את רשויות אכיפת החוק לטמפרטורת רתיחה. אופיו של היועץ הצליח להכיל אירועים קשים מאוד, אבל השבוע הסיר עלה על גדותיו פעמיים. בתחילת השבוע הוא פרסם הודעה שהציגה את המפכ"ל היוצא רוני אלשיך כשקרן, לא ליד ולא בערך. הקש ששבר את גב היועמ"ש היה ריאיון רדיו שבו טענה דוברת המשטרה שהיועץ עצמו הוא שיזם את העברת המידע המכפיש על הניצבים במשטרה. שלשום נאלץ לפעול נגד המשנה שלו: במילותיו הגן עליה, במעשיו הכשיר את הרחקתה מהכנסת, שמצטרפת להרחקתה המתמשכת מרוב התחומים שבהם פעלה.
