טלפון מוזר הגיע השבוע למטה של עופר ברקוביץ'. אחד מבכירי "הפלג", קיצוני הקיצונים של החרדים, הציע לחסום כבישים בירושלים יום לפני הסיבוב השני של הבחירות. להם לא חסרות סיבות. מבחינת ברקוביץ', התמונות של ההתפרעויות החרדיות וניחוח הבואש המשטרתי יעזרו לגייס את הציבור הציוני. הפלג הרי יצביע גם ליאיר לפיד, רק כדי "לתקוע" לליטאים. ככל הידוע, הבכיר במטה סירב בנימוס להצעה.
אלה הטובים שבזמנים לחרדים, וגם הגרועים שבהם: מצד אחד, שיעורם בקרב המצביעים בירושלים הרקיע בסיבוב הראשון ל־48 אחוזים, מספר שדי בו כדי להמליך גם טוסטר לראש העיר. מצד שני, הם אינם מסוגלים להסכים ביניהם על דבר. הפלג יתמוך בברקוביץ', ואת רמת ההתלהבות של החסידים לתמוך במועמד של שנואי נפשם הליטאים נוכל למדוד רק בקלפיות ביום הבחירות. כרגע היא ירודה מאוד.
התיעוב בין הליטאים לחסידים חצה מזמן כל שיא מהעבר. גם ראשי הקואליציה, אנשים ששנאה אינה רגש שלא התנסו בו בעבר, נדהמו למראה פניהם של משה גפני ויעקב ליצמן. השניים לא הצליחו אפילו לברך זה את זה בשלום. לעומתם, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט נראים כצמד נאהבים ונעימים.
למקורביו אומר יעקב ליצמן שבקרבו מתרוצצים כרגע היצר הטוב והיצר הרע. הפרשנות היא שהיצר הטוב מציע להרגיע את המחלוקות ולפעול יחד, וזה אומר ליאון. אבל היצר הרע, מרושע שכמותו, מציע לשרוף את המועדון ולנקום.
כדי לדעת מי יהיה ראש עיריית ירושלים צריך להיות מומחה בסדר דפוס. תמיכה חסידית בליאון יכולה להיות באותיות של קידוש לבנה, עם פשקווילים שקוראים לקהל הקדוש להתייצב למאבק על שמירת חומות ירושלים והשבת, והיא יכולה גם לבוא בדמותה של ידיעה בעמוד פנימי ב"המודיע", בפונט שחור קטן, עם קריאה להצביע למועמד הקרוב יותר לדת. החסידים כבר יבינו את הרמז. 26 אלף חסידים הצביעו בסיבוב הראשון. כמה מהם יבואו שוב? יש הבדל דרמטי בין התייצבות גבוהה ואחידה ובין זרימה איטית אל הקלפי וזליגה לכיוונו של ברקוביץ'.
הבחירות יוכרעו במקום נוסף, והוא השכונות המסורתיות של ירושלים. הבוחרים החילונים והציונים דתיים ינהרו בשיעור גבוה להצביע ברקוביץ'. ליאון, שזכה לאלפי קולות בודדים, נראה כמי שוויתר שם לחלוטין. אבל אם שיעור ההצבעה בסיבוב השני בשכונות ליכודניקיות כמו גילה ופסגת זאב ימשיך להיות נמוך, גם שארית התקווה של ברקוביץ' למהפך תתאדה. או יותר נכון תימס: התחזית מבשרת על גשמי ברכה ביום שלישי. ליאון בטח לא יתנגד למבול שישאיר את הקלפיות שם ריקות.
סיוט הגירעון
אומרים שראש הממשלה השתולל כששמע השבוע מבכירי האוצר שהגירעון עבר את שלושת האחוזים. לאיש ימין כלכלי כמוהו, פריצת הקו הזה משולה לפריצת טנקים מצריים את הגבול הדרומי.
באוצר תיארו זאת כאירוע משעמם של אקסלים, חריגה שנובעת מסיבה טכנית. אבל אם זה לא נכון, העובדה שהגירעון מזנק ל־3.6 אחוזים יכולה להסביר בדיעבד תופעה מעניינת: הרצון של שר האוצר משה כחלון בהקדמת הבחירות. לאורך כל הקיץ הוא הסביר שהכנסת תפוזר כבר בשבוע הראשון של המושב, וזו נשמעה לא רק הערכה אלא גם משאלה. האם יכול להיות, כפי שטוענים מתנגדיו, שהוא מעדיף ללכת אל הקלפי לפני שתורגש הידרדרות של ממש במצב הכלכלי? לפני שיהיה צורך בקיצוצים? אולי הוא תמך בתיקון "חוק סער" שראש הממשלה רוצה לחוקק בתמורה להקדמה קרובה של הבחירות? כחלון העביר ארבע שנים בלי להעלות ולו מס אחד. לא מתחשק לו לסיים כהונה עתירת גזרים ברצף של גזירות.
לאורך כל כהונתו הסביר כחלון, בצדק, שהציבור לא מתעניין בעקומות ובגרפים אלא בכיס שלו. אבל יש בכל זאת תקדים הפוך אחד, שנתניהו זוכר היטב על בשרו: שבועיים לפני הבחירות של 2013 התברר פתאום שבתקציב המדינה נפער גירעון ענק של ארבעים מיליארד שקל. גם אז זה קרה בגלל תקציב דו־שנתי. למרבה אסונו של ראש הממשלה, חודשיים לפני כן הוא ושר האוצר שלו יובל שטייניץ תועדו מתפקעים מצחוק בכנסת כשיושב ראש האופוזיציה, שאול מופז, הזהיר אותם מגירעון כזה. כמה שצחקו בכנסת, ככה בכו בקלפי. הידיעה על הגירעון פגעה במפלגת השלטון בעיתוי רגיש. נתניהו לא מעוניין ללכת שוב לבחירות בנסיבות דומות; כחלון מעוניין עוד פחות.
