עדינה מיילס לוקחת בידה את העיתון היהודי הנפוץ ביותר בפלטבוש שבברוקלין – שכונת לידתה ומגוריה, ריכוז חרדי מהגדולים ביותר בארה"ב – ומראה לי את תמונתם של בני משפחת עטר, שנהרגו בתאונה המחרידה בים המלח. "זאת ההזדמנות היחידה לאישה להופיע בעיתונות שלנו", היא אומרת, "סליחה, יש גם שתי אפשרויות אחרות: שהאישה המדוברת תהיה לפחות בת תשעים או מקסימום בת תשע".
זה לא הגיוני, היא אומרת. "את פותחת את העיתון של הקהילה שלך, ורואה רק גברים־גברים־גברים. אנחנו לא קיימות. אתם רוצים שנביא פרנסה, רוצים שנגדל את המשפחה, אז איפה אנחנו? אתם לא רוצים להראות את הגוף שלנו? אין שום בעיה. גם אנחנו לא רוצות. אבל יש גם פנים. אגב, גם תמונה של הרוגה זה דבר חדש יחסית, וזה קורה חד־משמעית בעקבות הקמפיין שאני עושה. התמונה הזאת, כל כמה שהיא טרגית, כמובן, היא הצלחה בעיניי".
הקמפיין של מיילס – חרדית־מודרנית בת 30, נשואה ואם לשניים, המתגוררת עם משפחתה בבית טורי קטן וצנוע בפלטבוש – לא היה יכול לקרות לפני עשור. הוא מתרחש ברשת החברתית אינסטגרם, שבה מיילס מתחזקת את החשבון "פלטבוש גירל", שלו 40 אלף עוקבים. היא מפרסמת שם תמונות הקשורות לחיי היומיום שלה, אבל גם לא חוששת לומר אמירות חברתיות ישירות ונוקבות על קהילתה. "אני כל הזמן דוחפת אנשים שעוקבים אחריי לשלוח לעורכים מכתבי דוא"ל בבקשה שיראו כבר את הפנים שלנו. הכול משתייך למין, וזה מגעיל אותי", היא אומרת. "תחרימו את המגזינים שלא מראים תמונות שלכן, אני מבקשת מהעוקבות שלי, וזה קורה. 'כל כבודה בת מלך פנימה'? אז למה אנחנו הולכות לעבוד?", היא אומרת בנימת ניצחון של מי שהביסה הרגע טיעון ארכאי באמצעות משפט הגיוני אחד.
לפני כשנה החליטה מיילס לצאת מהמרחב הווירטואלי ולנסות להיבחר למשרה ציבורית המכונה "מנהיג קהילה". יריבתה בבחירות הייתה בתפקידה זה שבע שנים, אך לדבריה איש לא ידע שהיא קיימת, כי היא לא יזמה כל פעולה. ברגע שמיילס התייצבה נגדה, כל הקהילה התגייסה כדי להכשילה. מיילס מתארת זאת כחוויה צורבת: "הרגשתי שהקהילה שלי, בשר מבשרי, לא הייתה מסוגלת לקבל אותי. כולם – הרבנים, העיתונים, העסקנים – כולם התגייסו בעד המתחרה שלי ונגדי, רק כי אני חרדית שרוצה שהקול שלה יישמע. מה הם לא עשו: אימיילים בתפוצת הקהילות, פרסומות בעיתונים, ניסיונות שכנוע בקלפי. והם אכן ניצחו בסוף. הפסדתי בפער של 20 אחוזים. אבל אני לא מתכוונת להרים ידיים. אם לא בשבילי, אז לפחות בשביל הילדה בת העשר שעוקבת אחריי, שכשתגיע לגיל 16 תהפוך להיות עוד אחת מה־OTD".
OTD הן ראשי תיבות של אחד האיומים הגדולים על החברה החרדית בארה"ב: "אוף דה דרך". הקיצור מתאר צעירים חרדים שעוזבים את הקהילה היהודית. החברה החרדית לא ממש מצליחה לטפל בתופעה. באוכלוסייה העצומה הזאת – כמעט חצי מיליון חרדים גרים באזור ניו־יורק – מיילס היא אחת הדמויות המרכזיות שמנסה להיות החוט המקשר בין ה־OTD לחברה החרדית. ניכר בדבריה שהניסיון הזה הולך ונעשה קשה יותר מבחינתה.
"אם אתה לא הולך בדיוק בתלם, אומרים לך 'לך ואל תחזור'", היא מסבירה בכמה מילים את תופעת ה־OTD. "אבל אלה לא אנשים שעזבו, אנחנו בחברה החרדית דחפנו אותם החוצה. יש אצלנו כל כך הרבה ילדים שהולכים 'אוף דה דרך' רק כי הם מרגישים שלדעות קצת יותר מודרניות אין מקום בקהילה, ואז הם עוזבים לגמרי. אני מנסה לתת קול למודרנה החרדית, ובה בעת להישאר בתוך החברה הזאת. אני מקבלת מאות מסרים בשבוע, ורואה שהיקף התופעה רק גדל. אני באמת חושבת שיש לי יכולת להיות גשר: אני רוצה להישאר בקהילה, רוצה להישאר חרדית, רק תנו לי את הצ'אנס ותפסיקו לפחד כל כך".
למה בעצם היא לא נוטשת את העולם החרדי, שמתעמר בה, ומצטרפת לקהילה של "מודרן אורתודוקס", למשל? "כי אני מרגישה שיש לי שליחות", היא אומרת. "יש באדם כמוני צורך, ואם אעזוב אני אנטוש את האנשים שלי, את הקהילה שלי. אני לא מסוגלת לעשות את זה".
יש פנים רבות למאבק על דמותה של החברה החרדית בארה"ב. שלא כמו בישראל, שבה רוב החרדים עדיין סגורים בקהילותיהם, כאן הם חיים בחיכוך מתמיד עם העולם המערבי מלא הפיתויים. רובם עובדים במשרות מלאות בריכוזי הערים הגדולות, מה שפותח אותם לעולם הגדול הרבה יותר מבישראל. לפיכך, שמירת החומות החרדיות בארה"ב היא מלאכה קשה הרבה יותר, ומיילס מודעת לכך ומעוניינת להגמיש את החומות הללו, לא להפיל אותן. "אני תמיד מצטלמת בכיסוי ראש. תמיד השרוול יגיע עד למרפק. החצאית תמיד תגיע עד לברכיים. אני לא מורדת בשום דבר, סט הערכים שלי חרדי לגמרי. צניעות, שבת, כשרות. אבל לא יכול להיות שהילדות האלה, בנות הקהילה שלי, יהיו חמישים אחוז מהחברה בכל מה שקשור לתחזוקת המשפחה והפרנסה, וכשהן ישבו לקרוא את העיתון אחרי ארוחת שבת, לא ימצאו את עצמן שם. את הדבר הזה אני נחושה לשנות. צעד קטן, אחר כך נמשיך הלאה".
