שלטון הימין עושה הכול כדי להוכיח שדינה זילבר צדקה, ושדבריה בוועדת החינוך והתרבות של הכנסת קלעו לרוח התקופה. האמת, כששמעתי לראשונה את דבריה של המשנה ליועמ"ש חשבתי שהם מוגזמים, אבל ככל שגבר הזעם כלפיה, עד כדי הקריאות לעריפת ראשה, נחתה ההכרה עד כמה מדויקת הייתה.
מה ביקשה דינה זילבר להגיד? שרצף החוקים שמעבירה הממשלה משתיק את מי שאינם מוצאים חן בעיניה, שהשלטון הנוכחי מסמן ומתייג קולות אחרים כבוגדים שאסור להם להישמע. והנה, מיד היא סומנה כאישיות לא לגיטימית. "הבו לנו יועמ"שים צייתנים, אמנים מסורסים, תקשורת מרוסנת, עם ממושמע, מחונך, שחשיבתו אחידה", התריסה זילבר, והממשלה בתגובה ביקשה לפטר אותה. בבגרות במתמטיקה הנחו אותנו לסמן בשלב הזה מש"ל: מה שהיה להוכיח.
הטענה נגד זילבר היא שהבעיה בכלל לא בביקורת האופוזיציונית שלה, אלא בעצם הבעת הדעה. מה פתאום פקידה מותחת ביקורת על עבודת הממשלה? תפקידה הוא רק לתת חוות דעת משפטית; אם היא רוצה פוליטיקה – שתלך לפוליטיקה.
נניח שזה הסיפור, נניח שזה באמת מה שמפריע למבקריה של זילבר, ונניח שהיא באמת חרגה מסמכותה. מה הדרמה הגדולה? איפה פה הסנסציה שאמורה לגרום לתבהלה שאחזה פה בשיח? אז משרתת ציבור הביעה את דעתה במקום שבו לכאורה לא אמורה הייתה להביע את דעתה, אז מה? נדמה לי שהדמוקרטיה הישראלית ספגה טלטלות מזעזעות מזו.
מדברים על הסדקים שנפערו באמון הציבור במערכת המשפט, עכשיו כשזילבר "חשפה" את עמדותיה, כאילו שבכירי הבית היהודי לא הפכו את הסדקים באמון במערכת הזאת למפעל חיים, כאילו לא סימנו את זילבר כמטרה כבר לפני שנים.
"אני מבקשת לומר מילה על פרספקטיבה, מילה על שפה ומילה על הקשיים המשפטיים", כך הקדימה זילבר, ומכאן היה ברור שהיא מפרידה בין התובנות האישיות שלה לחוות דעתה המשפטית. השרים בנט ושקד אינם מעוניינים בכך. הם רוצים יועץ משפטי שיתפקד כעורך דין פרטי: יסייע להם להגשים את מאווייהם, ואם יש לו השגות – שיואיל לפנות את מקומו. אלא שדינה זילבר, כמו אביחי מנדלבליט, וכמו מני מזוז, אליקים רובינשטיין ואהרן ברק לפניהם, לא עובדים אצל בנט ושקד. הם עובדים אצל הציבור, ואם יושבת בכנסת ועדה שדנה בהשלכות "חוק הנאמנות בתרבות", אז אני, כציבור, יכול להפיק תועלת מלשמוע את עמדותיה של פקידה מנוסה כמו דינה זילבר. זה שהיא לא נבחרה לא אומר שיש לה פחות מה לתרום לשיח מלחברי הבית היהודי. בחוות הדעת שתחבר לבנט ושקד היא תכתוב את עמדתה המשפטית. בכנסת אין זה אסון אם תביע דעה.
ואיך אני יודע שהביקורת נגד זילבר מסתירה את הסיפור האמיתי? כי בניסיון להראות עד כמה חמור המעשה של המשנה ליועמ"ש, נשלף איזה סעיף מרשיע מתקנון שירות המדינה שמסביר שעובד ציבור חייב להציג בכנסת אך ורק את עמדת הממשלה, ומכאן לכאורה הפשע הנורא של דינה זילבר. אתם יודעים מה עוד כתוב בתקנון? מלא דברים שלאיש לא אכפת מהם. למשל, הוראה איזוטרית שאומרת שלעובד ציבור אסור לקבל מתנות. נו, השרה שקד כבר פרסמה את דרישתה לאלתר לסלק מהתפקיד את עובד המדינה שהודה שקיבל מתנות?
איך עוד אפשר להבין שהביקורת היא בלוף? צריך להאזין לדברים שאמרה השרה מירי רגב. "זילבר חורגת פעם אחר פעם מסמכותה ובמקום להגן על עמדת היועמ"ש ולהעיר רק הערות חוקתיות, היא מביאה שוב ושוב את האג'נדות האישיות שלה לדיונים". אבל רגע, נניח שהיו שם אג'נדות אישיות, הרי שלצידן השמיעה זילבר את אותן הערות חוקתיות שהשרה רגב השתוקקה לשמוע. רמז: היא סבורה שהחוק אינו חוקתי. מה עכשיו? חוות הדעת הזאת משפיעה על שרת התרבות?
זילבר סבורה שהצעת החוק שעל הפרק היא בלתי נסבלת מבחינה דמוקרטית, ובשלטון יוצאים מגדרם לזעוק שהיא חרגה מסמכותה. אפשר לטעות ולחשוב שמה שתמיד הפריע לפוליטיקאים שלנו הוא חריגה מסמכות, בעוד הדבר האמיתי שמפריע להם הוא ביקורת, ואותה השלטון מנסה לרסן בשורה של חוקים. השלטון לא אוהב ביקורת באקדמיה, בתרבות ולא כשהיא באה מצד הפקידות או מצד התקשורת. לכן מהדק השלטון את הפיקוח על מרצים ומסרב לממן יוצרים אופוזיציוניים ומרחיק את דינה זילבר מהכנסת ומחליש מערכות עיתונאיות. ביקורת? רק בקלפי. ישלשל האזרח את הפתק פעם בארבע שנים, ובין לבין יסתום את הפה ולא ישעמם אותנו בתלונותיו. שקט סובייטי שיהיה פה. השלטון מדבר על רצון העם ועל הבחירה העקבית של הציבור בשלטון הליכוד, אבל ההשתקה הזו איננה דמוקרטיה.
