דינה זילבר קוראת לעצמה "שומרת הסף", כשבפועל היא מפרקת את הבית. היא מרשה לעצמה לפעול נגד חוקים שחוקקו נבחרי ציבור מתוך בלבול עמוק של תפקידה בעולם. היא אינה היחידה. הבלבול הזה הוא תפיסת העולם של רוב שופטי בג"ץ ופקידי ממשלה בכירים. הוא בלבול ישן, שעדיין המום מהמהפך שנכפה עליו, ועדיין מחכה שיחליפו את העם כי הוא אינו עולה בקנה אחד עם תפיסת העולם שלו. או כמו שאמרה זילבר בהלם בוועדת החינוך והתרבות: "הארץ שינתה את פניה". זהו בלבול המבוסס על יהירות אנטי־דמוקרטית, והגיע הזמן שיסתיים.
בסדרה הקומית "אחד העם 1" נואמת שולה נמירוביץ' נמיר, יו"ר אגודת "מגן לדמוקרטיה" ומועמדת לראשות ועד הבית, את נאום הבחירות שלה: "אנו חיים במדינה דמוקרטית. זה אומר שבידי כל אחד מכם הכוח להשפיע – לשנות את עתידו. וזה בדיוק מה שמפחיד אותי. מי אתם שתקבעו דברים כאלה? את שם בבאר־שבע, מה את מבינה בפוליטיקה? חתיכת פרחה עלובה עם IQ אפס… וכל הלודמילות שהגיעו לכאן לפני רגע עם השיער המחומצן… אז אני אומרת – זו זכות להצביע, לא חובה. אז שבו בבית בשקט. זו זכותכם המלאה". נדמה לי שזה מסכם את הגישה של זילבר. כי האמת היא, דינה, שאת יכולה לשקוט אף שארצך שינתה את פניה. כי היא לא ארצך, היא שייכת לעם, שהתפכח מקונספציה קטלנית שאת עדיין אוחזת בה. וזו זכותך, אבל אם בחרת ללכת נגד רצון העם – התכבדי ופני את מקומך, ורוצי במפלגה פוליטית, כפי שהציעה השרה שקד.
מה לעשות, דמוקרטיה זה לא תמיד נעים. ועדיין אלה כללי המשחק כאן, וטוב עשתה שרת המשפטים שהזכירה לזילבר את מקומה – וכשזו לא הבינה ביקשה ממנה לפנותו לטובת מישהו שמבין. הוא לא חייב להיות ימני, אבל הוא חייב להבין שהעם נתן מנדט לדעה מסוימת, וללכת נגדה זה לא במסגרת הגדרות התפקיד, זה לא דמוקרטי ובטח לא מוסרי.
פרשת דינה זילבר דומה מאוד לפרשת חוק הנאמנות בתרבות. העובדה שזילבר נאמה את נאום ההתאבדות שלה כשהתבקשה להתייחס לחוק הזה אינה מקרית. האמוציות שהוא העלה בה הן אלו שגרמו לה להגיב כך. הדמיון בין שתי הפרשיות ברור: כאן וכאן המבולבלים זועקים "סותמים לנו את הפה, איפה זכות הדיבור?", אבל לא שמים לב שאין שום מניעה שיביעו את דעתם, אף אחד לא אוסר עליהם זאת. המדינה פשוט בחרה להפסיק לממן את מי שחותר תחתיה ותחת רצון העם כפי שעלה בבחירות.
וכמה מילים על חוק הנאמנות בתרבות ועל המגזר. התרבות הדוסית־ימנית הייתה אנדרדוג במשך שנים רבות. במוזיקה, בתיאטרון, בקולנוע, בכל היבט, המגזר לא בא לידי ביטוי מעל במות ראויות. אחת הסיבות היא שהוא לא היה טוב דיו. אם כמה חברה יושבים במדורה עם חליל, ג'מבה וגיטרה, שרים ומקליטים את עצמם בטלפון, כנראה לא יכניסו אותם לפלייליסט של גלגלצ – ולא כי הם מבת־עין, אלא כי זה חאפר.
אבל כל זה השתנה. המגזר השתפר, למד, התמיד, הפסיק להתבכיין. במות מסוימות, כמו הרדיו למשל, הפנימו את השינוי המבורך הזה, ואנחנו כבר לא מופתעים לשמוע את ישי ריבו בגלגלצ (ההפך, אנחנו מופתעים אם עוברת שעה בלי שיר שלו). הקולנוע והתיאטרון טרם הפנימו. במוסדות התרבות ובקרנות המממנות אותן יש מיליה מובהק מאוד פוליטית. אם אתה לא שם – אתה לא קיים. כלומר – אתה כן, ושיהיה לך בהצלחה להעלות את ההצגה שלך בבית־אל ב'. אתה לא תזכה לכסף או לבמה מכובדת.
מנהלי הקרנות אומרים שאין להם די כסף. לצערי חוק הנאמנות בתרבות לא בא לעשות אפליה מתקנת או לשנות את הרכבי הוועדות ולהפוך אותן למאוזנות יותר, אלא רק בא לפסול מימון מגוף שיותר מחצי מהפעילות שלו עוסקת בשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור; תמיכה במאבק מזוין או במעשה טרור נגד המדינה; ציון יום העצמאות כיום אבל והשחתה של דגל המדינה. אולי עכשיו, אחרי שישללו תקציבים מסרטים והצגות העוברים על הכללים האלו – יישאר קצת כסף גם לכל השאר. או כמו שזילבר אמרה "תרבות היא דמיון חופשי ויופי וגיוון וריבוי קולות ואומץ והתרסה וכנות וריגוש וביטוי שאינו מתחנף". הלוואי.
