לפעמים התנגשות חזיתית היא אסון כבד, כפי שראינו לאחרונה לא פעם בכביש 90, אבל לפעמים היא הדרך היחידה לחולל שינויים. העובדה ששרת המשפטים איילת שקד "נכנסה" חזיתית במשנה ליועץ המשפטי דינה זילבר, במהירות של 150 קמ"ש ובלי למצמץ, היא התנגשות חזיתית מתקנת. כבר זמן רב אנחנו מצפים לתיקונים כאלה; מרחבים רבים מדי בחיינו הציבוריים נתונים בידי כוחות שחושבים שהמדינה היא של אבא ואמא שלהם, ואין פוצה פה ומצפצף. מכתבה של איילת שקד לאביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה, שבו היא מודיעה לו ש"החל מהיום סיימה הגברת זילבר לייצג את עמדתי, עמדת משרדי או עמדת הממשלה, בממשלה, בוועדה מוועדותיה, או בוועדה מוועדות הכנסת", היה בבחינת מים צוננים לנפש עייפה. אנחנו מחכים לסוג כזה של התנהלות כבר זמן רב, ובכל התחומים. זהו אמנם רק עוד צעד אחד קטן בדרך ארוכה, אבל זו הדרך. קמעא קמעא.
היועמ"ש אמנם עשה כצפוי שריר בחזרה, כמתחייב מתפקידו להגן על הגילדה, ומאבק הכוחות עדיין לא הוכרע. אבל המעבר של שקד ממגננה להתקפה, שחייבה את מנדלבליט להתחפר, היא החשובה כאן. הצעד הזה מצטרף לעוד צעדים, ובהם שני סבבים של מינויי שופטים בכלל ושופטי בית המשפט העליון בפרט, ועוד צעדים חשובים נוספים שמשמעותם הכוללת היא החזרת הרשות השופטת "לתפקידה החשוב כל כך: פירוש הנורמה שקבע המחוקק, ולא החלפתה", כדברי שקד בעבר. המהפכה המתבקשת במערכת המשפט הישראלית אמנם עדיין רק בתחילת דרכה, אבל יצאנו לדרך, וזה העיקר.
מים שקטים חודרים עמוק. בשקט-בשקט, בלי הרבה רעש וצלצולים, בדרך כלל מתחת לפני השטח – וכשיש צורך, כמו הפעם, גם בריש גלי – שקד עושה לכולנו בית ספר. אני לא מדבר רק על השמאל הפרוגרסיבי, שאט-אט מתחיל להבין "של-D9 של מוטי יוגב יש נהגת", כפי שאמרה השבוע ח"כ מרב מיכאלי. השמאל הזה עומד בפה פעור ולא מאמין שזה קורה לו – הנה באה אישה צעירה, וכאילו כלום מסובבת את כולם על האצבע הקטנה, חודרת לתוככי "המשפחה", מחללת את "קדושת היועצים המשפטיים שליט"א", ומודיעה לכולם שיש "בעל הבית" חדש. מרב מיכאלי וחברותיה מתחילות להבין שהמשחק הזה נגמר. הן רואות כיצד השמאל הליברלי והמתקדם מאבד משלט אחרי משלט, ונאלץ לסגת מעמדות מובנות מאליהן שכבש לעצמו בעשורים האחרונים. זעקות הקוזאק הנגזל שלהן מעידות שהן מבינות היטב שמחנכת חדשה נכנסה לכיתה.
אבל לא מדובר רק בשמאל. מדובר גם על הימין, שתולש שערות כבר שלושים שנה, וחוץ מלבכות וליילל לא הצליח עד לאחרונה לעשות דבר בתחום הזה. שקד פתחה בשבילו בית ספר למהפכות: בשקט. בביטחון עצמי, "עוד דונם ועוד עז". ככה בדיוק נבנתה המדינה. ככה בדיוק ניצחנו את השמאל בשאלת ארץ ישראל. עוד בית, עוד יישוב, עוד התנחלות. וכך גם נחזיר את מערכת המשפט לעם ישראל.
אחד הדברים היחידים שאני זוכר משעורי הפיזיקה בבית הספר התיכון הוא המושג של "מקדם החיכוך". כשאתה צריך להזיז גוף של 10 טונות, הכוח הראשוני, זה שמעביר אותו ממצב סטטי למצב תנועה, הוא הכוח הגדול ביותר שיש להשקיע. כי אחרי שהוא התחיל לנוע – השאר כבר הרבה יותר פשוט. כמעט מעצמו.
אז כמובן, יש מי שתופסים את החיים בפרספקטיבה של טוקבקיסטים, של "הכול או לא כלום", ועד שאיתמר בן-גביר ימונה לנשיא בית המשפט העליון, מבחינתם לא עשינו כלום, אבל מי שבאמת מבינים כיצד מתחוללים תהליכים היסטוריים משמעותיים יודעים שהמכתב הזה ששלחה השבוע שקד ליועץ המשפטי לממשלה, שבו היא מודיעה לו על החלטתה "לזרוק את דינה זילבר מכל המדרגות", אם להתבטא בלשון עממית, הוא אמנם רק עוד צעד קטן, אבל חשוב מאין כמוהו. תשאלו את מרב מיכאלי וסתיו שפיר.
