את מאמרו "הסתה במבחן התוצאה" (2.11.2018), שכותרת המשנה שלו היא "הסכנה הנשקפת ממחנה השמאל חמורה בהרבה מזו הנשקפת ממחנה הימין", פותח רון שפירא ב"חלוקה גסה" שלפיה כל "כל הערבים הם שמאלנים", ולכן השמאל למעשה אשם בפיגועי טרור, ולכן, למרות הטענה הרווחת על הסתה מכיוון הימין, "ההסתה של השמאל חמורה יותר".
המאמר הזה, שפורסם בעיתונכם בסוף השבוע המציין 23 שנים לרצח יצחק רבין הי"ד, מבוסס על אדנים רעועים מבחינה רעיונית, ויתרה מזו, הוא ממחיש עד כמה המחנה שמקור ראשון מייצג מסרב להתמודד עם ההסתה היוצאת מקרבו, אף שאנשים הגונים בתוכו מודעים להשלכות ההרסניות והמסוכנות שלה.
נתחיל עם נקודת המוצא של שפירא. הוא טוען שכל אזרחי ישראל הערבים (ומשתמע לפי טיעוניו שגם כל הפלסטינים תושבי הגדה המערבית ועזה) הם אנשי שמאל, "הדוגלים בקו פשרני שלדעתו עשוי לסיים את הסכסוך". אפילו אם נתעלם לרגע מהעובדה שהשמאל, כמו גם הימין, הם מחנות אידיאולוגיים הנחלקים בהרבה יותר שאלות מבשאלת הפשרה הטריטוריאלית, אלא גם בנושאים של ליברליות מול שמרנות, סוציאל־דמוקרטיה מול קפיטליזם טהור ועוד, גם לפי החלוקה שמציע שפירא, אין זה נכון שכל ערביי ישראל הם אנשי שמאל, ובטח אין זה המצב לגבי הפלסטינים. יתר על כן, רוב רובם של ערביי ישראל שהיו מעורבים בפיגועים נגד ישראלים יהודים (וזהו עדיין מיעוט קטן מאוד מקרב אזרחי ישראל הערבים) הם אנשים שכלל לא מעוניינים בפשרה, אלא דוגלים ב"פלסטין השלמה", משלבים רעיונות דתיים אסלאמיים קיצוניים עם תפיסה לאומנית קיצונית. אם כבר, אפשר לקרוא להם "דתיים לאומיים". נשמע מוכר?
שלא יובן לא נכון, בקרב הכוחות הפוליטיים הפועלים בחברה הערבית בישראל יש בהחלט כוחות שמאל, ובראשם מפלגת חד"ש, שמורשתה היא מורשת של פשרה בין התנועות הלאומיות היהודית והפלסטינית, לצד רעיונות שמאל, מקצתם רדיקליים. לצידה, בדומה לחברה היהודית, פועלים גם כוחות לאומניים ודתיים שמרניים. הציבור הערבי הוא מיעוט בישראל, והניסיון למנוע את ייצוגו על ידי העלאת אחוז החסימה גרם לו להתאחד ברשימה משותפת אחת, אך אין לראות בכל הציבור הזה מקשה אחת. יש להדגיש שהגורמים הקיצוניים בקרב החברה הערבית כלל אינם מיוצגים – וגם לא מעוניינים להיות מיוצגים – בכנסת ישראל. המפגעים מקרב הפלסטינים, אזרחי המדינה ותושבי השטחים, לא פעלו מכוח פסיקות הלכה של עמוס עוז או נאומים של תמר זנדברג. הם פעלו מתוקף תפיסת עולם קיצונית דתית, רחוקה מכל פשרה, שבינה ובין השמאל אין דבר וחצי דבר, וחזקה על שפירא שהוא יודע זאת היטב. ההאשמה של שפירא שהשמאל הישראלי למעשה אשם בטרור היא הסתה כשלעצמה.
המאמר של שפירא מבקש לעשות דבר אחד ויחיד: לברוח מהאחריות של מחנה הימין, ובעיקר המתנחלים, להסתה נגד השמאל והפלסטינים. ההסתה הזאת הובילה בהיסטוריה הישראלית הקצרה למספר לא מבוטל של מעשי אלימות, שכללו לדוגמה את רצח אמיל גרינצוויג, טבח גולדשטיין, רצח אבו־חדיר ורצח משפחת דוואבשה. השיא היה רצח ראש הממשלה יצחק רבין, שהיה למעשה הפיכה אלימה שתוצאותיה מורגשות עד היום. מבחן התוצאה שמציע שפירא הוא עגום ומוכיח שהיה זה אך ורק הימין שהביא לתוצאות אלימות ומעשי רצח פוליטיים.
אין לי שיג ושיח עם מי שחושב שארץ ישראל חשובה יותר מאחדות ישראל, ושהוא יודע את רצון האל ואף הורג בשמו. זו תופעה נלוזה ומסוכנת הן אצל יהודים והן אצל מוסלמים. עם זה, רוב מחנה הימין, בבסיסו, הוא ציוני ומבין את השבריריות של חברה ישראלית, שחייבת לכלול את כל מרכיביה כדי שהפרויקט המופלא שהוא מדינת ישראל ישרוד וישגשג. התעלמות מתופעת האלימות וההסתה, והאשמות מופרכות והיפותזות מצוצות מהאצבע כדי לגמד אותה, לא יובילו להתמודדות אמיתית עם מי שמשחקים באש הזאת. יש לעמוד מולם כדי שנמשיך כולנו לחיות כאן יחדיו.
