"כי עדת חנף גלמוד, ואש אכלה אוהלי שוחד", אומר אליפז התימני בספר איוב. כסף מאתגר את שיקול הדעת; כסף גדול משבש אותו; כסף גדול מאוד עשוי לכלות אותו באש, לנטרל את בוחן המציאות, ולגרום לפנטזיונר שהתפתה לקצר טווחים אל החלום – לגלות שכל החנפים סביבו התאדו והשאירו אותו גלמוד, חשוף וחסר הגנה.
לפי חוקרי המשטרה, זה מה שקרה למיקי גנור. אלא שהמדחף המרכזי בפרשת השוחד לא הניע לבד את הצוללת. לא מעט טרמפיסטים עלו איתו על כלי השיט היקר, ולא לקחו בחשבון שטביעה שלו עשויה לשלוח אותם למצולות עמוקים. הסכומים שהיו אמורים לזרום בעסקת הצוללות בין צה"ל לתאגיד הגרמני טיסנקרופ הגיעו לעשר ספרות, במונחים שקליים.
גנור, שהצליח להחליף במפתיע את תא"ל שייקה ברקת כנציג טיסנקרופ בארץ, התיישב על צינור מזומנים בין־מדינתי ענק, והחל לשמן, לתדלק ולהאביס את כל מי שיכול לעזור לו לסגור את העסקאות, שמהן הוא גזר עמלות ענק.
מה שמדהים בסיפור הזה הוא מספר הבכירים מאוד שהיו שותפים לפשע, שאין דרך להלבין אותו או לגוון אותו בצבעים אפורים. מרום, בר־יוסף, זנדברג, שמרון, שרן וברוש הם לא עוד שמות. מדובר במפקד חיל הים, שני תת־אלופים שאחד מהם היה רגע לפני מינוי לתפקיד ראש המועצה לביטחון לאומי, עורך דינו האישי וקרוב משפחתו של ראש הממשלה, וראש המטה של שר האוצר שהפך לראש הסגל של ראש הממשלה. רק שליחו האישי של ראש הממשלה נחלץ בעור שיניו מההמלצות מחוסר ראיות, אף שהיה מעורב בעלילה.
אמון הציבור בפקידות האמונה על קופת המדינה נפגע עמוקות. במיוחד קשה לעיכול ההבנה שגם בעסקאות הרגישות ביותר, הכוללות לא רק כסף גדול מכיס משלם המיסים אלא גם השלכות משמעותיות על הביטחון הלאומי של כולנו, נכנסים שיקולי בצע הדוחקים את האינטרס הלאומי.
אגב, לפרשיות שחיתות בסדר גודל כזה יש גם השלכות מערכתיות מכבידות המרחיקות את מימוש החלום של ממשלות הימין על מדינה קלה וזריזה. כל אירוע כזה מחייב הגברה משמעותית של הרגולציה והפיקוח, כי חופש יכול להיות רק במקום שיש בו אמון, וכשאין יראת אלוהים במקום הזה נדרשות הגנות חיצוניות.
מי שלא מופיע בהמלצות המשטרה הוא נתניהו. הפרקליטות אמנם הודיעה מזמן שראש הממשלה לא נחשד ולא נחקר בפרשת 3000, אך לאחר שרביב דרוקר פרסם בחדשות 10 טענות שלפיהן נתניהו קידם רכישה של שלוש צוללות נוספות, בניגוד לעמדת הרמטכ"ל ומשרד הביטחון, אפשר לשער שחוקרי המשטרה הפכו כל אבן כדי להפריך או לאושש את השמועות. בהמלצות הסופיות אין זכר לשמועות הללו. בניגוד לפרקליטו של נתניהו יצחק מולכו, המשטרה לא מציגה את ראש הממשלה כמי שנחלץ מהמלצה לאישום מחוסר ראיות. מבחינתה הוא כלל לא בתמונה.
הדברים מתחברים עם התמונה הרחבה יותר של תיקי נתניהו, שכוללים סדרת סיפורים היוצאים תמיד מאותה נקודה וחוזרים אליה – הצורך האובססיבי שלו בסיקור תקשורתי אוהד. חשדות לשחיתות כלכלית גרידא של כסף לשם כסף לא נמצאות שם, אלא רק בתיקי רעייתו.
בניגוד לדברי פרשנים בתקשורת, יש היגיון בטענה שנתניהו לא ידע. אם מקורביו של ראש הממשלה רצו לשכנע אותו לחתום על עסקת הענק כדי לגרוף ממנה עמלות שמנות, האינטרס שלהם היה להסתיר את פרשת השוחד כדי לא לגרום לו להירתע. עם זאת, העובדה שנתניהו לא חשוד, לא אומרת שהוא לא נפגע. כשכל כך הרבה חללים נופלים ברדיוס קרוב כל כך לבלפור, גם עריפת עגלה בנחל ורחיצת ידיים מתקשות לשדר תום לב ואמינות.
