כשמירי רגב מנסה להתהדר בנוצות לא לה, זה לא נראה טוב. נוצת חופש הביטוי הירקרקה, נוצת העידון הסגלגלה, נוצת הדיבור המאופק הכסופה. לא לא לא. תוריד את זה. שימי על עצמך משהו אחר. הנה היא חוזרת לתא ההלבשה מאחורי וילון כהה, טפט וינטג' ותאורה מחמיאה. אולי עכשיו תלבושת הפמיניסטית שמתפלצת מאמירות סקסיסטיות תהלום את גזרתה? לא, זה עדיין לא מתלבש טוב. ומה עם תלבושת-יפוטר-לאלתר-כל-מי-שאמר-בכנסת-משהו-מגעיל – מנסה המוכרת החייכנית והרזה מדי לדחוף לה בכוח – את נראית מעולה! היא תגיד. את משקרת נורא, כולנו נחשוב בליבנו.
והרי תקציר החדשות למי שלא מחובר לאינפוזיית הרפש של הכנסת: במהלך נאומו של ח"כ אלעזר שטרן נגד חוק הנאמנות בתרבות של מירי רגב, עלבה בו רגב: "היית ראש אכ"א מעולה כל כך שהיינו צריכים לנקות אחריך". שטרן שם את כל הז'יטונים והכפיל את ההימור: "שלא נדבר על איך התקדמת בצבא, לא כדאי". סוף ציטוט. חיוך זחוח. בחילה.
אבל מירי רגב היא לא קורבן. היא לא אישה מסכנה שתיקח חלק בתנועת METOO#. לא לא לא. מירי רגב שייכת לנשים החזקות! הלא מתמסכנות! רגב פרסמה תמונה שבה כתבה על שלט שחור: YOUTOO# אלעזר שטרן. שלט שנושא מסר: אינני שייכת למעגל הקורבנות. חלילה. אני מירי רגב. תוקפן שהותקף. אני מעל לשטויות של הנשים, אני קורצת למאבק הפמיניסטי אבל לא באמת שייכת אליו.
ולא שזו עילה להכשיר את מעשיו של שרץ כלשהו. נשים וגברים כאחד, צריכים להיעמד על הרגליים האחוריות שלהם ולשמע אמירות נלוזות שכאלו, אבל מצטערת, פשוט באמת יש משהו קצת מוזר באישה שעושה קריירה מצעקנות ובוטות ואף פעם לא התגייסה לנושאים פמיניסטיים (שלא לומר התגייסה למען החזרתו של אייל גולן למיינסטרים לאחר שקיעתו עד בוץ בפרשת הקטינות. לא אשכח לה את זה), שדורשת שפליטת פה מגעילה, אומללה, דוחה, כזו שראויה לכל הגינויים שבעולם, תביא לידי התפטרות מידית. נגמרה לי הסבלנות לסיבובים פוליטיים על ערכים חשובים שהפוליטיקאים הרדודים שלנו הופכים לכלי ניגוח זה בזה. ראוי ששטרן יתנצל, ויפה שעה אחת קודם, ועדיין מירי, תורידי את נוצות הטווס של ניקיון הפה והנימוסים האנגליים. פחות מחמיא לך.
התנצלות
נראה שאני עושה פה הנחה לשטרן, אז אקדיש לכך פסקה ואפילו תת נושא. מה הבעיה להתנצל ראבק? למה להתחפר? למה להמשיך להיות אידיוט? למה? חבר הכנסת שטרן, הפעם זה אתה ביב השופכין, ופעם אחרת זה חבר כנסת אחר. ולנו נמאס להתבשם דרך ערוץ הכנסת באמירות המביכות שלכם. די, אתם מביישים אותנו. תפסיקו עם זה. תודה. על החתום, בתאל.
נאמנות
בדרג הפוליטי התנגדו לשלוח את הסרט להוליווד. נרשמה הזדעזעות מסצנה אחת קשה שבה תוצא דיבתה של ישראל רעה בעולם. "לא רצוי להציג את דמות הארץ וחברתה בצורה העלולה להתפרש באופן בלתי נכון", אמר מנהיג פוליטי בכיר. גם בעיתונות קראו למנוע את הקרנת הסרט בחו"ל.
לא, לא מדובר על ואלס עם באשיר, לא על טהורה לעד, ולא על פוקסטרוט. מדובר על הסרט סאלח שבתי. הסצנה הקשה היא החלפת השלטים של הקרן קיימת בשמותיהם של התורמים השונים, והבכיר שצוטט הוא אבא אבן. הקורא הקשוב אולי שם את ליבו לרמז שנשתל והעיד על כך שלא מדובר על סרט מהשנים האחרונות כי אפילו העיתונות התגייסה נגדו, מה שלא אופייני לעיתונות של ימנו. ובכן, כן כן מדובר על סאלח שבתי, ללא ספק מראות קשים מנשוא.
הפחד מפני מה יגידו, מה אנחנו נגיד על עצמנו, מה יגידו עלינו בחו"ל, הוא לא מניע מספיק טוב בשביל לחוקק חוק. צריך להפסיק לפחד מעצמנו. לפחד מביקורת. ישראל היא מדינה מספיק חזקה והחוזק שלה מריבוי הקולות שבה, או לפחות כך זה צריך להיות. הפחד מעיסוק בשאלות היותר קשות והנוקבות של החברה הישראלית, וכן, בשורה התחתונה ראוי שנתעכב על שאלת מעמדם של הערבים, הישראלים והפלסטינים. ואם הפוליטיקאים שלנו מפחדים באופן די מובהק מלהסתכל באומץ על השאלה – איך אנחנו רוצים שהחברה הישראלית תראה, כשבמוקד העניין שאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני – אולי טוב ואולי אפילו טוב מאוד שהאמנות לא תניח להם להסיט את המבט שוב ושוב משאלת הליבה הזו. ולא, סטטוס קוו, זו לא תשובה טובה מספיק.
אומנות, בהנחה שהיא לא אומנות מגויסת, מטבעה מונעת מחוסר, ממה שעוד לא על מקומו, ממה שדורש בירור, ממה שמבקש להפסיק להיות נקודת עיוורון, ממה שמבקש להסיט זרקור על סימני שאלה ולא על סימני תשובה. כזו היא אמנות טובה. האם טהורה לעד למשל הוא רק "סרט חמוץ"? או שהוא סרט שמספר על שנאה וגזענות, שיש אצלנו בחברה, ושפה לובש במקרה הזה צבעים של שחור צהוב, ובמקומות אחרים בעולם, כנראה כמעט בכל מקום אחר בעולם, לובש צבעים אחרים. האם זה כל כך רע לדבר על גזענות? האם טהורה לעד היה עובר את מבחן הנאמנות של רגב? הרשו לי לפקפק.
'נו, מה רק בחוק? שמתנגד לממן יצירות שמסיתות לטרור' יאמרו לי, ועם זה אין לי שום בעיה, אבל בחוק התרבות לנאמנות יש סעיף שמדבר על יצירות ששוללות את קיומה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית. הבעיה הקטנה שזה נתון לפרשנות רחבה מדי. הבעיה הגדולה היא שלשיטתי עדיף כמה שפחות חוקים. חקיקה שמגבילה אזרחים זה אף פעם לא דבר מבורך.
אתמול סאלח שבתי חותר תחת ההגמוניה האשכנזית והדימוי המפאינקי שלה וזה ממש אבל ממש מסכן את שלום המדינה, היום ערבים שמתקוממים על מעמדם הנחות מסוכן עד אימה, ומחר יהיה מסוכן להקרין סרט שבמרכז עלילתו יוצב סיפור שמתנגד לנישואין אזרחיים. נבר סיי נבר.
