חמישה ימים בלבד אחרי התאונה המזעזעת סמוך לים המלח, שבה נספו כל בני משפחת עטר מהיישוב פסגות, אירעה תאונה קטלנית נוספת בחלק אחר של כביש 90. משאית אימתנית שסטתה ממסלולה מחצה טרנזיט ובו פועלים ערבים, והביאה למותם של שישה נוסעים ולפציעתם של אחרים. הדי המחלוקת הקשה סביב חוק הלאום עוד לא שככו, אבל אם לשפוט לפי ערוצי התקשורת המרכזיים, החוק המדובר משקף היטב את הלך הרוחות הקיים גם במעוזי השמאל, ואולי הוא אף מתון ממנו. המדיה כולה הסתפקה בסיקור מנומס בלבד של האירוע הקשה, משל היה זה עוד אסון שאינו נוגע אלינו, דוגמת הילדים הירדנים שנסחפו בשיטפון לפני שבועיים בעברו המזרחי של ים המוות.
דווקא בתוכניתו של שרון גל ברדיו גלי ישראל, התחנה של יהודה ושומרון, הקדישו תשומת לב לטרגדיה, ולא בכדי. שם מבינים כנראה שתאונה קשה בכביש הבקעה היא לא חדשות חוץ. עם כל הכבוד לחשיבה השבטית, כבישי הארץ לא מתעניינים בפוליטיקה, ונהר הדמים שם לא מבחין בין לוחית צהובה ללבנה.
לפני חודשים אחדים יצאה המועצה האזורית שומרון בקמפיין פרסום שכלל שלטי חוצות הנושאים את הכותרת "חלאס" בערבית ובעברית, והסיסמה "נלחמים על החיים". השלטים הגדולים, שהוצבו במוקדי נסיעה נטולת סבלנות, קוראים לנהגים משני הלאומים לא לחצות קו הפרדה רצוף. אחרי הכול, אין חומת הפרדה אמיתית שאפשר להקים בדו־קיום שנכפה עלינו בארץ הזו, וגם לא תהיה. תתעלמו מזה ביו"ש, תקבלו את זה באזור ים המלח; תתעלמו באזור ים המלח, תקבלו את זה בנגב או בכביש הערבה, בגליל וביפו. זה הסיפור של כולנו, לא רק שלהם ולא רק שלנו.
למרבה הצער נראה כי ללהט לעסוק בתחום החשוב של בטיחות בדרכים נלווים מאפייני תוכניות ריאליטי מהזן הנמוך ביותר. העניין בסוגיה גובר כל עוד יש מאחורי הטרגדיה סיפור אנושי קורע לב. בחינת המצב ומציאת פתרונות לתקלות החמורות בשטח – אלה הופכים לעניין שולי שמספיק לסקר אותו בקצרה, ויאללה, לעבור לסיפור המטלטל הבא.
המודל השבדי
מדינת ישראל השכילה כבר לפני עשרות שנים להרכיב רשימת "כבישים אדומים" – דרכים שבהן מתרחשות תאונות בתדירות גבוהה. למרבה ההפתעה, טרם הזדמן לה לבנות רשימת תעדוף לטיפול בכבישים אלו. חוקר התאונות ד"ר אמיר פרי – ראש המסלול להנדסת בטיחות בפקולטה להנדסה באוניברסיטת אריאל, ויו"ר אגודת מהנדסי הבטיחות בלשכת המהנדסים – נשמע מודאג מהמצב. "כביש 90 הוא דוגמה לתרבות ישראלית", אומר פרי, ודווקא לא מתייחס לנהג הישראלי. "במקום לערוך מחקר רציני בתחום, מסתפקים בחוקר משטרה שמודד את מקום התאונה, כשהוא רק רוצה לסיים שם ולעבור לעוד אלפי תיקים שמחכים לו. המצב הקיים דורש הקמת צוות מומחים, חוקרים אקדמיים שכל אחד מהם ייתן מהידע שלו לחקירת התאונות. ישבו שם פיזיקאי, מהנדס תשתיות, מהנדס רכב וכדומה. כל נקודת מבט תבוא לידי ביטוי בדו"ח אחד שכולל את התובנות של כולם. אם אנחנו רוצים לחקות מדינות מסוימות מבחינה תרבותית, כדאי שגם נבדוק מה הן עושות בתחום הבטיחותי ונלמד מהן. אצלן זה כבר קיים".
אחת המדינות שישראל רואה בהן מודל לחיקוי היא שבדיה, שם הוכרז בשנת 1997 "חזון אפס": להגיע עד שנת 2020 לאפס הרוגים בתאונות דרכים. "השבדים הבינו שאי אפשר להפחית את הטעויות של הנהגים לאפס, אבל אפשר לוודא שהתשתית בכביש תהיה 'סלחנית' לטעויות כאלה. זה אומר שממשיכים לחנך נגד הסחות דעת בנהיגה, מכשירים את הנוער כיאות לקראת קבלת הרישיון וחותרים לקדמה גם בתחום המכוניות; אבל בראש ובראשונה יוצרים אפשרות שטעויות מעין אלה שראינו בשבועות האחרונים, לא יגבו חיי אדם".
נכון לעכשיו, התאונות בשבדיה ירדו בעשרים אחוזים בלבד. הממשלה לא אמרה נואש, אלא תקצבה את הפרויקט לחמישים שנה נוספות, בציפייה לראות את מספר התאונות פוחת במחצית.
כביש 90, המחבר בין אילת למטולה הוא כביש שלֵו למדי, שבו מאות קילומטרים נטולי רמזורים, אני אומרת לפרי. דווקא בגלל זה, הוא מסביר, הנהיגה הופכת למונוטונית, הדריכות נרדמת, והתגובות המכניות נעשות מנומנמות. "אנחנו קוראים לזה 'הגורם האנושי' – אבל לא מקדמים מספיק את הגורם הלא־אנושי. למשל את המכונית האוטונומית, שתדע להגדיר נתיב, מהירות נסיעה, מרחק וכל מה שדרוש לנהיגה בטוחה. היא תוכל להתמודד גם עם רוכבי האופניים החשמליים ושאר גורמים מפתיעים בדרך".
יצרני המכוניות האוטונומית הורידו הילוך לאחרונה נוכח כשלים שהתגלו, אבל פרי לא מתרגש. "מה את חושבת שקרה עם האווירון הראשון של האחים רייט? הוא חצה אוקיינוסים? הוא טס כמה מטרים ונפל. ותראי אותנו היום – מטיסים מאות אנשים בכל הגלובוס, יוצאים בטילים אל החלל. הטכנולוגיה תתגבר על הקשיים".
ובינתיים? בינתיים צריך להמשיך להשקיע בחינוך של אותו "גורם אנושי" ולהקנות לו מיומנויות נהיגה משופרות, אומר פרי. אם גדר הפרדה בכביש 90 תגרום פקקים כבדים, יש להרחיב נתיבים. אם אין כסף לכך, תואיל המדינה ליצור מפרצי עצירה למשאיות, ותכריח אותן בחוק להשתמש בהם אם הן יוצרות עומס תנועה.
ד"ר פרי הוא בוגר חיל האוויר, וההכשרה שעבר בארה"ב כחוקר תאונות טיסה מותאמת גם לכלי רכב. "במהלך חקירת תאונה בין רכב אזרחי לצבאי, התברר לנו שהמראות הצדדיות במשאיות צבאיות מסוימות יוצרות גזרת הסתרה משמעותית, ומונעות מהנהג להבחין ברכבים שמגיעים מימין ומשמאל. אז חוקרים ומשנים".
כשאני משתפת אותו בכמעט־תאונה שקרתה לי בגלל זרוע הטלפון הממוקמת סמוך למסגרת השמשה הקדמית, הוא מבהיר שזו בדיוק הבעיה. "אם לוקחים בחשבון את כל ה'כמעט־תאונות', אנחנו בבעיה גדולה. משרד התחבורה היה צריך לקבוע היכן הכי נכון למקם את זרוע הסלולרי שלנו. כמו שראוי גם לחקור את השרפה ברכב של משפחת עטר, שעה שמאות רכבים נוספים כאלה עדיין מסתובבים על הכביש. גם נהג שתוי זו לא גזרת גורל. תארי לך שלכל אחד היה 'ינשוף' ברכב, ואם אחוז האלכוהול בדם גבוה, הרכב לא מתניע".
אז הנהג ייתן לחברה שלו לנשוף, והוא ינהג.
"זו כבר עבריינות. אבל חוק צריך שיהיה, והוא צריך להיות תוצר של חקירה וחשיבה מחוץ לקופסה. השאלה היא אם אנחנו בכלל רוצים ללמוד את האירועים. לפני חמש שנים הקמנו באריאל את המסלול לקידום הבטיחות, והסמכנו מהנדסי בטיחות באישור המל"ג. היום אני לא מפעיל את המחלקה, משום שהבוגרים לא יכולים להשיג עבודה כל עוד אינם מקבלים הכרה כ'ממונה בטיחות' מהמינהל לבטיחות ובריאות תעסוקתית. בפועל הם עשר רמות מעל ממונה ממוצע. הם באים עם ידע אקדמי, ולא של טכנאי. כל עוד לא נגיע לחקירה משמעותית, נמשיך להסתובב עם תשובות חלקיות, ומספר הנספים יעלה".
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
