אילו הייתי עורך תחרות בין כל שנות חיי, אין ספק שהשנה האחרונה הייתה מדורגת בתחתית, עד כדי ירידת ליגה. גם אצל שירן המצב דומה. לשנינו השנה הארורה הזאת הביאה עמה רגעי אובדן לא קלים, כרוכים בעצב רב ובתסכול שלא מרפה.
אומרים שהזמן מרפא, אבל זו כמובן טעות. הזמן משכך. וכמו כל משכך כאבים טוב הוא מחביא את הכאב מאחורי הסחות דעת רבות, שנדמה כאילו הן מתרבות במיוחד כדי לעזור לך לא לשים לב.
את כל זה כתבתי כדי לספר שאחרי הרבה זמן שירן ואני החלטנו לקחת מוצ"ש אחד לעצמנו, ולצאת לדייט אמיתי. אני לא מדבר על סרט קולנוע – הבחירה הקלה לזוגות נשואים. כדי להשתחרר קצת מהבאסה הכללית החלטנו לחזור לימים עברו ולצאת להופעה אמיתית. לא פילהרמונית. אז חיפשנו קצת באינטרנט וגילינו שהלהקה האהובה עלינו, "מרסדס בנד", מופיעה בבארבי. הזמנו מיד שני כרטיסים, למרות האכזבה שאחזה בנו כשגילינו שאין הנחות לאזרחים ותיקים.
חרדה מהולה בוויסקי
הבייביסיטר הגיעה בשמונה וחצי. על כרטיס הכניסה להופעה היה כתוב תשע וחצי, וכמו אשכנזי טוב אני לא אוהב לאחר. אני, אמרתי, אבל בשביל שירן הגעה בזמן היא עדות לכישלון. העברנו לבייביסיטר תדריך קל, ובו קצת הוראות לגבי הילדים והרבה הוראות לגבי שלט הטלוויזיה, ויצאנו לדרך. האמת, התרגשנו. אחרי תקופה כזאת מגיע לנו קצת ליהנות.
כשהגענו למועדון הבארבי השומם, עוד לפני השומר בכניסה, המקום היה ריק כמו כיכר רבין אחרי פרסום תוצאות הבחירות של 2015. מכיוון שהקדמנו בשלושת רבעי שעה החלטנו לשוטט קצת בדרום תל־אביב, עד שהדלתות ייפתחו לצמד הנשוי שבא להרגיש כמו פעם. הסתובבנו ברחובות כשעל פנינו חולפים צעירים ממיטב התוצרת שהצליחה להסתנן לכאן, וכך עברנו ליד כמה חבורות אריתראים עם בקבוקי בירה שלופים, כשאני ממלמל בלב ברכת הגומל בלי לדעת את הנוסח. בשלב הזה החלטנו לחתוך לפלורנטין, וכמו רוקרים אמיתיים פירקנו ארבעה משולשי פיצה וצמד מלבי קוקוס.
אחרי שעה ברחובות חזרנו לבארבי. עשרות ילדים בסוף שנות העשרה גדשו את הכניסה. נעמדנו לצידם כמו זוג הורים מלווים שמוודאים שהכול בסדר. הם נתנו בנו מבט שאומר "יש לנו כבר הורים מביכים, אנחנו לא צריכים גם אתכם". הבלגנו: באנו ליהנות ושום דבר לא יעצור אותנו. חוץ מהשומר, שדרש תעודת זהות. תהיתי בפניו אם משהו בקמטי העייפות שלי ובפרצוף החלק לגמרי של אשתי משדר לו שאנחנו בני פחות מ־18. אבל הוא השיב במבטא ישראלי־רוסי שזה לא מעניין אותו. כששירן פתחה את התיק כדי לשלוף את התעודה, השומר עצר אותה. הוא קלט את המגבונים בתיק, ובחן של אדם שכבר ידע לילות בלי שינה עקב אנשים קטנים ששולטים בביתו אמר שהוא מעדיף את המגבונים עם הבישום.
כשנכנסנו פנימה העלינו את ממוצע הגיל בעשור. כמו רוקרים אמיתיים חיפשנו מקום טוב לעמוד בו, לצד איזה מעקה להישען עליו כי שירן לא שמה עקבים כבר שנה ורבע והיא מתחילה להרגיש את זה בגב. או, כמו שאמרו כבר לפנינו: תנו לי נקודת משען טובה, ואני אהנה בשבילכם מההופעה.
בזמן שהלכתי להביא לנו משהו לשתות, עלתה על הבמה להקת חימום בגילנו. זה גרם לי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי, עד שהם התחילו לנגן והבנתי כמה מוזר אני נראה לילדות הצעירות פה, שלא יודעות שמותר גם ראשי ממשלה אחרים שהם לא ביבי.
ביקשתי מהברמן ויסקי זקן כמוני. שתיתי, לקחתי שתי בירות וחזרתי לכיוונה של שירן. אבל – הלם – הגברת הפקירה את המקום ששמרנו לעצמנו. ניסיתי לאתר בקהל מישהי עם מבט עייף בעיניים, אבל כולן שם היו עם מבט של "אני עוד לא יודעת מה מחכה לי". אחרי חמש דקות של חרדה מהולה בוויסקי היא הגיעה: "קפצתי לשירותים לפני שיתחיל", הסבירה. המשפט הכי מבוגר שאפשר להגיד לפני הופעת רוק, אבל סלחתי לה. בכל זאת, שלושה ילדים יחד.
כבר אחרי חצות
ואז כבו האורות. ובלי קיטש, במשך שעה וחצי אשכרה הרגשנו כמו פעם. צעירים. פרועים. לא רואים בעיניים. צרחנו את המילים של השירים שאהבנו, והזזנו את הראש קדימה ואחורה בלי חשש שייתפס לנו הצוואר. פעם בשיר וחצי בדקנו אם אין איזו הודעה מהבייביסיטר, למרות שבינינו, גם אם הייתה, היינו מחזירים את הטלפון לכיס בשקט, כאילו לא ראינו. עם כל הכבוד, שילמתי לה כל כך הרבה פעמים על נמנום בספה, לא יזיק אם פעם אחת היא גם תעשה משהו.
יש שלב בנישואים שבו המדד לזוגיות טובה הוא עד כמה אתם מצליחים לדבר על משהו שלא קשור לילדים. בדרך כלל הם תופסים 93 אחוזים מהשיחות שלנו, אבל במשך ערב אחד בלבד נהנינו רק שנינו.
לקראת סוף ההופעה השלפוחית שלי הכניעה אותי, והלכתי לשירותים. בתור ניגש אליי ילדון ושאל מאיפה אני מוכר לו. השבתי שאולי מהפייסבוק, והוא ענה בבוז שאין לו חשבון. הוא המשיך לנדנד, אז אמרתי שאולי אני חבר של אבא שלו וברחתי לפני שארגיש עוד יותר לא רלוונטי. כשחזרתי לשירן גיליתי שבינתיים היא הפקירה את המקום שלנו שוב, הפעם לטובת זוג צעיר שדפק מבטים מאוהבים ששמורים למי שטרם החליפו חיתול בחייהם.
ואז מרסדס ניגנו הדרן והאורות נדלקו. שמנו את פעמינו בחזרה למכונית, ובדרך דיברנו על איזה כיף היה, ואיך כבר אחת בלילה ולא הרגשנו שהזמן טס. נתתי לשירן את הכסף כדי שתשלם לבייביסיטר, כי לא נעים לי לשלם למישהי עם סימני שינה על הלחי. הגענו עד הדלת בידיעה שאנחנו עדיין מגניבים, אבל כשפתחנו אותה חזרנו למציאות: הבייביסיטר ישבה כשסביבה שלושה ילדים ערים, ועל פניה מבט עייף. "התקשרתי המון", היא הטיחה, "למה לא עניתם?"

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
