לפני חמישים שנה בדיוק הגיעו לישיבה בגוש עציון התלמידים הראשונים. היה זה יום ראשון, ג' בכסלו תשכ"ט, ולהפתעתם מצאו התלמידים את הישיבה ריקה. ראש הישיבה, הרב יהודה עמיטל, השאיר להם הנחיות מה ללמוד, אך בעצמו נשאר בבית. "למה לא באת לישיבה?" שאלו את הרב, והוא הסביר: "כדי שידעו מהרגע הראשון שהישיבה היא לא הרב, אלא התלמידים".
אני הגעתי לישיבת הר עציון ("הגוש") 23 שנים לאחר מכן, וגיליתי שהישיבה בהחלט הייתה התלמידים; האנשים הצעירים שגדלו לידי בגוש הם היום ממנהיגי החברה הישראלית. אבל עוד יותר מזה היא הייתה הרבנים. שנים ספורות לאחר שהוקמה הישיבה, הזמין הרב עמיטל את הרב אהרן ליכטנשטיין להחליף אותו כראש הישיבה. הרב ליכטנשטיין הסכים בתנאי ששניהם יכהנו יחדיו, וכך היה. שניהם היו נערצים עלינו, תלמידיהם, במידה שקשה לתאר.
היו שאמרו אז שהר עציון היא הרווארד של ישיבות ההסדר. בשבילי היא לא הייתה הרווארד, אלא קמלוט. כך נקראה הטירה האגדית של המלך ארתור, שבה שכנו אבירי השולחן העגול. כשנבחר ג'ון קנדי לנשיאות ארה"ב, הוא קיבץ סביבו את המוחות הגדולים ביותר של דורו. לוושינגטון של קנדי קראו העיתונאים "קמלוט". כשהגעתי לגוש ידעתי שמצאתי את קמלוט שלי.
זה היה מקום מופלא, שלפני כן לא ידעתי אפילו לחלום על קיומו. הרב ליכטנשטיין היה האיש הכי חכם בעולם, ולצד זאת הקרין אישיות חזקה כפלדה. למשפחתי אמרתי אז, שלא העליתי על דעתי שעוד יש בעולם אנשים כאלו. מה זה "אנשים כאלו"? אנשים שבמוצאי תשעה באב רצים ללמוד דף גמרא לפני האוכל, כי אחרי 25 שעות בלי תורה הם כבר לא יכולים להתאפק. ולצידו היה הרב עמיטל, שתמיד ראית שבוערת בתוכו אש, שמציצה החוצה בניצוץ שבעיניו.
ד"ר יוסף בורג הסביר פעם מה ההבדל בין הר לבין שר: הר – ככל שאתה מתקרב הוא יותר גבוה, שר – ככל שאתה מתקרב הוא יותר נמוך. ראשי ישיבת הר עציון היו הרים ולא שרים. בשנתי ה־13 בישיבה הערצתי אותם עוד יותר מאשר בשנתי הראשונה. מה שמפתיע לא פחות הוא שהגדלות שלהם הייתה מַצמיחה ולא משתקת. יש אנשים גדולים שמטילים סביבם צל סמיך, ששום דבר לא יכול לצמוח בו. ראשי הישיבה שלי עודדו אנשים סביבם לצמוח, גם בדרכים שונות משלהם. גדלו לידם בישיבה אנשים כמו הרב יואל בן־נון והרב יעקב מדן, שלא היססו לחלוק לעיתים על ראשי הישיבה, בתוקף גדול ובצניעות גדולה.
מי שלא אהב ללמוד, לא היה מבין על מה ההתפעלות. כי לא עשינו דברים אחרים: לא שרנו ולא רקדנו ולא ציירנו, רק למדנו מבוקר עד לילה. בשביל מי שאהב ללמוד זה היה גן עדן. הדרישות האינטלקטואליות היו כל כך גבוהות, המורים היו כל כך חכמים, עד שבכל יום הרגשתי שמושכים אותי עוד ועוד למעלה, ותמיד יש לי עוד לאן לגדול. והכול מתוך חופש גמור, לצד שמרנות בריאה ונאמנות מוחלטת למסורת עתיקה.
כשאני מדבר עם אנשים שלא היו שם, ואפילו עם רבנים שעברו בישיבה לזמן קצר, הם מתארים לפעמים את ראשי הישיבה שלי כפי שנראו מבחוץ: ראשי הישיבה המתונים, הרב ליכטנשטיין בלי הזקן והרב עמיטל המימדניק. כאילו היו שני זקנים חביבים, שאהבו לדבר על סובלנות נעימה ועל איכות הסביבה. זה כל כך לא מה שהם היו. רבותיי אכן היו אוהבי שלום, אבל בערה בשניהם אש קנאת ה', והם היו תקיפים מאוד במלחמתם לכבוד שמיים. כמו כל תלמיד ותיק, לא פעם חטפתי צעקות בבית המדרש מהרב עמיטל. אבל תמיד הרגשתי שהוא יהיה מאוכזב ממני אם אשנה את דעתי רק משום שהוא אמר אחרת. גם הרב מדן לא חשֹך ממני את שבטו. פעם פרסמתי סיפור על "מלאכים ורודי לחי". הרב מדן צעק עליי בבית המדרש: "אסור לכתוב ככה!" אמרתי לו: "בתורה כתוב על מלאכים שאכלו ושתו". הרב מדן ענה לי: "זה כתוב בתנ"ך רק פעם אחת!" ואני אמרתי: "גם אני כתבתי כך רק פעם אחת".
כשהייתי צעיר וטיפש חשבתי שהישיבה היא רק ראשיה הזקנים. היום אני רואה כמה טעיתי. הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין זצ"ל היו כל כך גדולים, עד שהצליחו להעמיד אחריהם תלמידים גדולים שימלאו את מקומם. עוד בחייהם בחרו שלושה מתלמידיהם הבכירים כראשי ישיבה, וכשאני מבקר היום בגוש אני רואה אותה עוצמה שהייתה בישיבה בימים ההם. קמלוט של ג'ון קנדי התפרקה אחרי שלוש שנים. קמלוט שלי עדיין חיה.
