אחרי שנים של ניקוי ומירוק הבית לכבוד שבת המלכה, למדתי בדרך הקשה שמדובר בטעות טקטית. תראו, אין ספק שלאלוקים יש עוזרת שבאה ביום ראשון, אחרת אי אפשר להסביר את המנהג המשונה של שטיפת הבית לפני שבת. שנאמר: מי שטרח בערב שבת, חבל – ראיתם איך הבית נראה במוצ"ש?
אתם מבריקים ומפנשים את הבית. את חולמת על דייסון אבל בינתיים מתעסקת עם השערות המתפוררות של המטאטא. וברור שדקה אחרי שתסיימו ספונג'ה מושקעת, סיר מטבוחה ייפול על הרצפה, סלט סלק על השיש, מרק עם יותר מדי כורכום על המפה, ולקינוח התינוקת תעיף על הקיר אטריות עם מרק עוף – שאחרי שהן נדבקות ומתקשות, קשה יותר להוריד אותן מלק ג'ל. וכל זה עוד לפני שכולם חזרו מבית הכנסת. ומה עם יתר השבת? הגדולה באופן "אקראי" תזמין את כל השבט אליה לקידוש, הבן פותח טורניר שבויים ומזמין את כל בני גילו במועצה האזורית, ובאופן כללי – במהלך השבת הבית הוא תחנת רכבת אחת גדולה שממנה נכנסים ויוצאים עשרות ילדים רעבים ויחפים, סוחבים תחת רגליהם את כל הבוץ והג'יפה של השכונה. וזבובים. המון־המון זבובים.
אז עכשיו אני מכניסה את השבת ב־COOL וממש לא מפריע לי אם היא נכנסת בשבע או בארבע. בכל מקרה הבנתי שהתירוץ "הילדים עייפים", שמנסה להצדיק את ההתנהגות הנוראית במהלך ארוחת הערב, תקף לכל השעונים. אז לפחות שיהיה בנחת.
אבל בואו נדבר רגע על מוצ"שים, כי מוצ"ש הוא אויב האנושות. ועכשיו כששעון החורף כאן הוא ארוךךךך. פעם־פעם, כשהיינו צעירים, מוצ"ש היה כיף. זמן לדינמיקות חברתיות, בילויים, יציאות. בתיכון נתקענו בסניף עד מאוחר, היינו עסוקים בשחנ"שים, תהיות על החיים וחלומות על סריגת כיפות לבנים השמיניסטים. בשירות הלאומי ובצבא זה היה הזמן להיפגש עם כל החברים שלא ראינו שבועיים ויותר, ולהתעדכן עד השעות הקטנות של הלילה. ואחר כך, בשנות העשרים העליזות זה היה זמן הדייטים. זוגות־זוגות היו מתאספים זה אחר זה ומאכלסים את כל בתי הקפה בעיר.
והיום? מוצ"ש מתחיל הרבה לפני הזמן הרשמי. הוא מתחיל מיד בקומך מהשנ"צ, או בשמו המלא: אני לא רוצה לישון, אחר כך אני לא ארדם, אני אשאר פה עם הקטנות בסלון, על הספה, עם שמיכה ו… הופה – התעוררת ונהיה חושך. הקטנות ואת דפקתן שעתיים שינה, ואת פוצחת בזמר המוכר: כל שנבקש – אופטלגין. מוצ"ש מגיע עם טעם רע בפה, הרגשה של מועקה בכל הגוף ונראה שהדבר היחיד שיעזור לך להתגבר על האשמה מכל האוכל שתקעת בשבת, הוא, כמובן – עוד אוכל.
מוצ"ש הוא כבר לא זמן בילוי, הוא זמן שיקום. את עסוקה בלשקם את הבית. פיזית ונפשית. לשקם את ההריסות בחורבה שבערב שבת עוד יכולת לקרוא לה בית, לשקם את המטבח, לשקם את מערכת העיכול אחרי החמין ולשקם את הילדים אחרי סשן הקרבות והמכות שהלכו בצהריים. זוגות־זוגות את אוספת גרביים מלוכלכים, יש לך דייט עם חמש מכונות כביסה ונמסו לך האצבעות מרוב מסיר כתמים.
בקיצור, יש לי סטארט־אפ. במקום הניקוי המיותר של שישי, הכריזי על הניקוי הכללי בצאת שבת וראי זה פלא, פתאום הניקוי לא ייפול על מרתון ירושלים/תל אביב/סובב כינרת/חובב מקרר, לימוד הורים וילדים בגן ומסיבת חנוכה – כולםםם בבית. תרוויחי כפליים, גם לא תצטרכי לנקות פעמיים וגם אין תירוצים. מוכח מדעית לשלום בית. תודו לי אחר כך.
תקראי לקטנות ולכל מי שסרח ושנ"צ, ואחרי שתסדרו, תטאטאו, תשטפו, תכבסו, תתלו, תפנו מדיח ותאחסנו – תוכלו, בעזרת השם, לכלות את כל האנרגיות המיותרות שנצברו. את חושבת שהנה נפלת גמורה ורצוצה, הגיוני שרק תגיעי למיטה ותיפלי לתוך תרדמת עמוקה. אבל לא. במוצ"ש את לא תירדמי עד הבוקר.
וזה לא מהסיבות שכולם חושבים. הטעות הרווחת היא שהפרזת בשנ"צ ועכשיו במקום להיות עייפה את רק שוכבת במיטה ומתהפכת. אבל זה שקר. את כן עייפה, ואם היה היום יום רביעי, היית נרדמת גם בשעות הערב המוקדמות, רק שייתנו לך לישון. אבל במוצ"ש שנתך מתוכנתת לנדוד.את שוכבת ומנסה להתאפס על כל המשימות שמצפות לך השבוע. למי יש מבחן, למי ערב כיתתי. את מהמרת מי יחטוף וירוס באיזה יום ובאיזו שעה. את כבר רבה בראש עם בעלך שלא הגיע בזמן בשלישי למרות שביקשת, ואחרי שהגעת לשאלה מה תבשלי לשבת הבאה – את מאבדת הכרה, נרדמת ו… הופ, הגיע הבוקר.
