הדבר הראשון שתרגישו בהגיעכם לבודפשט הוא, ובכן, היעדרם הבולט של זרים ברחובות. שלא כמו יתר המדינות האירופאיות, שרחובות שלמים בהן הפכו לדוברי ערבית ומהגרים ממלאים את הרכבות, הונגריה נדמית כמי שהתופעה דילגה מעליה. המלצרים הונגרים, מנקי הרחובות הונגרים, הרוכלים בשוק הונגרים – ולא במקרה. ממשלת הונגריה ידועה ביחסה המחמיר כלפי מהגרים ומגבילה את מכסות הכניסה אליה עד כדי הקמת חומה לאורך הגבולות.
אבל פה ושם ניתן להבחין בניכוס תרבותי מבוקר – כמו למשל מכוני עיסוי תאילנדיים שנראים מכובדים בפרוספקט ובמציאות מתגלים כמאורות מסאז'ים עם נורות ניאון צבעוניות; או מהגרים מוסלמים שגילו שהמדרכות בסביבה ישרות להפליא ונוחות להחריד ומיהרו לפצוח עסק של סיורי סגווי, כלומר, רק בלי הקטע של הסיורים.
ושוב הולכנו שולל למלכודת תיירותית מהזן המתוחכם ביותר: בעל המשרד מזהה שאנחנו לחוצים על אטרקציה ומציע לנו סיור סגווי פרטי עם מדריך מקומי במחיר שובר שוק. אבל אז מגיע המדריך, ומתברר שהוא לא ממש מקומי. "שלום", הוא אומר, "קוראים לי אחמד, שנתחיל בסיור?"
זה השלב, כמובן, שבו אנחנו עושים את מה שרוב הישראלים יעשו כשהם פוגשים ערבי בנסיבות לא פוליטיות: מנסים להיות נחמדים באופן מוגזם, כאילו הסכסוך לא מטייל פה בין הרגליים של שנינו. וכך מצאנו את עצמנו נוהרים על הסגווי עם אחמד ברחובות בודפשט בזמן שהישראלים נהרו לקלפיות. הוא מספר שהוא כאן מגיל חמש, דובר הונגרית שוטפת, אולי כדי להוריד קצת מהאחמדיות שלו ולרמוז שלמרות היותו מהגר הוא מחובר למולדתו ההונגרית באופן עמוק. לזכותו ייאמר שכמו כל נער אינסטוש בן עשרים, אחמד יודע לצלם היטב. לחובתו ייאמר שחוץ מלנסוע ממש טוב על סגווי אין לו מושג קלוש בהיסטוריה של בודפשט, והסיור שלנו נראה בערך כך:
־ הנה הפסל של המלך מתיאש.
־ מי זה מתיאש?
־ הוא היה מלך מאוד אהוב על ההונגרים.
־ אוקי, למה הם אהבו אותו?
־ לא יודע. שנמשיך?
וכן הלאה: הנה פסל, הנה כנסיה, הנה מלון, הנה גשר, הנה אוויר.
־ הי אחמד, אמרו לנו במשרד שיש בבודה שרידים של קהילה יהודית מהמאה ה־13, אולי תיקח אותנו אליהם?
־ לא, אין שרידים.
אז עכשיו אנחנו בסיור עם אחמד, מכחיש שרידים.
מאחר שאני ובן זוגי שיחיה הבנו שהרבה מידע לא נקבל מהסיור, החלטנו שיהיה נחמד לפחות לגוון את השיחה. "אז תגיד", אני שואלת, "מה אתה אומר על מדיניות ההגירה של הונגריה?"
אחמד מסב את ראשו והסגווי שלו כמעט נתקע בעמוד. "זה נושא רגיש בשבילי", הוא מודה. "אני חצי פלסטיני חצי לבנוני. המשפחה שלי ברחה מישראל אחרי מלחמת העצמאות".
ומשם זה כבר אבוד. הסכסוך מונח על השולחן. וזה עניין של דקות ספורות עד שהוא יספר שהוא לא היה בים מאז שעזב את לבנון. ואיך הוא מתגעגע לסלע הענק שמזדקר שם מתוך המים, צוק היונים. "זה כמו… זה כמו הכותל שלכם", הוא יאמר. ואחר כך נגיע לחיזבאללה ולנסראללה וישתרר שקט איום. "אז איפה אתם גרים?", הוא ינסה להפר אותו, "בתל אביב?" "לא, באלון". אנחנו נענה. "רק אל תגידי לי שזו התנחלות".
ולכאורה אנחנו בבודפשט, שלושה אנשים בלבוש מערבי שנראים הרבה יותר דומים זה לזה מאשר לקבוצות המקור שלהם. זה לא אמור להזיז לנו, אבל זה כן מזיז. וזה כן שם, באוויר, למרות כל הניסיונות לייצר מערכת יחסים נייטרלית של נותן שירות ולקוחותיו. ואנחנו רואים שקשה לאחמד. שהוא מתכווץ בתוך מכנסי הבאגי האופנתיים שלו ומת לסיים את המשימה בכבוד, לפני שייפלט לו בטעות איזה משהו על פליטים ונדרג אותו נמוך בטריפ אדוויזר. וכשאני שואלת אם הוא יכול לקחת אותי לבית שסבתי עזבה בגיל 18 במקום יעד אחר במסלול, הוא מסביר שזה לא בכיוון ושתכף מסיימים. אבל נראה לי שפשוט קשה לו. לא מרגיש לו נכון לצלם עכשיו שני ישראלים מול בניין יהודי נטוש.
זה תמיד שם. הזהות, הרגש, הכול. המשפחות שלנו שגורשו מהונגריה והמשפחה שלו שברחה מישראל. זיכרונות הילדות של סבתי וגעגועיו של אחמד לצוק היונים בביירות.
"אנשים באמת חושבים שהם חיים ברפובליקת סיינפלד", אמר לי גדי טאוב בריאיון שערכתי איתו לפני מספר חודשים, "מה, אם תהיה פה רעידת אדמה מעריצי ליידי גאגא ירוצו לעזור זה לזה כי זאת הזהות שלהם? גם בלי שאנחנו יודעים להסביר למה, הלאומיות היא הקישור הרגשי החזק ביותר שיש בין אנשים בקבוצות גדולות".
בסיטואציה המוזרה שנוצרה פתאום, לשלושתנו הייתה ידיעה ברורה – אין באמת דבר כזה נייטרליות. אם תדחק את רוב האנשים – גם המודרניים ביותר – לצוק היונים שלהם, יבעבעו שם קצפי לאום, פיסות זיכרון וחמדות ילדות.
